אוצר המלך קנב

הפירוש עם התוס'. ובפירוש הרא"ש הנדפס מחדש יש שם נ"ב ב' הלשון הנזכר לעיל מהשיטה מקובצת בשם תוספותיו. וע"ש סוע"א כתב ג"כ הוכחת התוס' דהברייתא לענין נזיר וע"ש נ"ו סוע"ב חסר דבור הנ"ל דבשיטה מקובצת בשמו]. וכאן כתב בסתם אולי הדר ביה. ועי' בתוי"ט שם [סופ"ז דנזיר מ"ד] ד"ה אינו וסוף ד"ה אין הביא זה בשם רש"י. [הוא וכל המחברים קרו כן להמפרש דנזיר כמו שנתייחס בדפוס, רק הכ"מ קרי ליה המפרש כמ"ש ביד מלאכי] כאלו הוא חידש זה מדנפשיה, ובספר תוס' רעק"א על משניות [שם אות מ"ו] כתב מאוד תמוה דמנ"ל זה יעו"ש. והיה בהעלם מעיניו לשעה הסוגיא [דדף נ"ב הנ"ל. ועכ"פ במגע ומשא לדברי הכל לא הדר ביה רע"ק כלל וגם לגירסת תוס' ורא"ש והמאירי הנ"ל בהא [דדף נ"ג ב'] לאפוקי מרע"ק דסוף המ' משמע כן. דאי רע"ק עצמו חזר בו אח"כ והודה לדברי רבותיו. מה צורך לאפוקיה מיניה, וכפי הנראה מסחמא לא יחלוק רע"ק על גוף הכלל דאין דנין ק"ו מהלכה. רק י"ל דבהא פליג דס"ל דלאו הלל"מ הוא כלל דגוף טומאה מגע ומשא בע"כ ילפינן מקראי, ומה שכתבתי לעיל מראב"ד דמקרא בעיא בנזיר טומאה ע"י דבר הדומה למת שלם. הוא חידש דבר זה לדידן דע"כ הלכה בנזיר כנ"ל, ורע"ק י"ל דלא ס"ל הכי ודכל שנטמא בטומאה מן המת שמטמאתו הנזיר מגלח מדינא והא דאינו מגלח על אהילו דרובע עצמות אף שמטמא ס"ל דדבר זה הלכה הוא בנזיר. אבל מה שמגלח על מגע ומשא דרובע עצמות ודעצם כשעורה אין צריך להלל"מ. [וגם להתוס' דההלל"מ בנזיר אצטריך דלא נמעט מלא יבוא. י"ל דרע"ק לא ס"ל זה דלא יבוא רק ברביעית דם דכתיב בי' ולא בשאר טומאות]. ורק במגע ומשא דרביעית דם הוצרך רע"ק לק"ו משום דכתיב ביה לא יבוא וכמ"ש ראב"ד שם. ושפיר יליף ק"ו שאינו מהלכה, ולדידי' גם משא דעצם כשעורה מקרא. והיינו לר"י קרא דהך ברייתא אאבר שאעב"כ דג"כ מטמא רק במגע ומשא ולא באוהל ואע"ג דרע"ק אמר סתם ק"ו מעצם כשעורה היינו משום דבמגע כתיב עצם ובמשא נמי עיקר טומאת האבר הוא משום העצם שבו לא חש למינקט סתם עצם כשעורה אתרוייהו ולפי זה הך ברייתא כרע"ק. אבל לרבנן דהלכה הוא בנזיר ואין דנין כלל מק"ו בזה, ע"כ לית להו דרשא דהך ברייתא. דמאחר דע"כ צריכין להללא, אעצם בלא אבר למה לי קרא אאבר. ושפיר כתב ראב"ד דלדידן הכל הלל"מ

ולר"ל דמוקי דרשא דברייתא באין בו עצם. י"ל דהיינו מדאמר זה אבר ולא אמר זה עצם. וכקושית תוס' הנ"ל ומוקי ברייתא כרבנן דקיי"ל כותייהו ולרע"ק אין ה"נ דדריש זה עצם ולמשא ולד"ה לדידן משא דעצם כשעורה הלכה, וע"ש בשיטה מקובצת בנזיר [נ"ד א'] כתב בשם הרא"ש בפירושו. צריך עיון לר"ל מנ"ל דעצם כשעורה מטמא במשא. והר' עזריאל כתב דלר"ל נפקא לי' מקרא אחרינא ע"כ. ולכאורה צ"ע על הצ"ע שלו. ומה בכך אי ליכא קרא והוא הלל"מ ולמה שכתבתי י"ל דכונתם לרע"ק דדן ק"ו מיני' דע"כ ס"ל דהוא מקרא ולא הלכה, ועיין בפירוש המשנה לרמב"ם [סוף פ"א דאהלות] כתב דטומאת עצם כשעורה במשא ילפינן ק"ו מנבילה דטמא רק טומאת ערב וכמ"ש לפני זה מהספרי על כל טומאת משא דמת ע"ש. והוא בספרי [פ' חוקת פיסקא קכ"ז] ע"ש. ואפשר לומר אע"ג דלר"ש ילפינן מקרא הוא אמר הק"ו שהוא לד"ה גם לר"ל ולר"י צ"ל מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא ולהלן אי"ה יתבאר עוד בזה. והראב"ד דלא כתב האי ק"ו הוא לשיטתו בהשגות ובפ"ב מה' טו"מ הל' ט"ו] דטומאת גולל ודופק לרע"ק חולין ע"ב א'] יליף מקרא ומטמא רק במגע ואוהל ולא במשא דלא כתיב ביה ע"ש, ואמאי לא אמר גם שם לטמא משא מק"ו דנבילה. וע"כ דתלמודין לא ס"ל האי ק"ו וטומאת משא במת ילפינן מקרא כמ"ש הרמב"ן [פ' מטות ל"א י"ג] בפירוש דברי ר"מ בספרי שם דדריש לה מכל נוגע בנפש ע"ש. וזה נאמר במת עצמו ואין ללמוד מזה לגי"ד ולא לעצם כשעורה. ובז"ר שם כתב הטעם דלא יליף מק"ו משום דנימא דיו לטומאת ערב ע"ש. וא"כ אכתי ניליף בגו"ד מק"ו לטומאת ערב מיהת. אבל בפירוש זר"א על הספרי שם [ריש פיסקא קכ"ז] כתב דטעמא דמאן דלא צריך האי ק"ו דאין ללמוד להרבות טומאת ז' המעוטה מטומאת ערב המרובה ע"ש. וא"כ תלמודין לא ס"ל האי ק"ו. והרמב"ם לטעמי' שכתב שם בסוף פ"ב דטומאת גו"ד מד' סופרים, ומיהו זהו להכ"מ שם]

[עב] ונראה דבלאו הכי ג"כ אנו צריכין למה שכתבתי. לדברי הראב"ד שם דלא קיי"ל כדרשא דהך ברייתא. דעל מ"ש רמב"ם שם דטומאת אבר שאין עליו בשר כראוי אינו ד"ת שהרי