אוצר המלך קלב

דבכ"ע דלנחת דאינו מיטלטל לא צריך ביטול כלל, והרמב"ן בחידושיו שם כתב כן תחלה מדנפשיה ואח"כ כתב י"מ כו' חילוק התוס' אתרוייהו. וכן הר"ש שם הביא מהא דמגילה ראיה לחילוק הנ"ל, והי' לו להתיו"ט על פי דרכו להעיר בזה בחילוק שבין הר"ש לתוס' בזה. ויעיין מ"ש להלן דגם הב"י וד"מ ומהרש"א מפרשים כן. והכ"מ פשוט דסמך בזה על מה שבחידושי הרמב"ן שם יישב תחלה קושיית התוס' בדרך אחר ע"ש. אבל לפי מה שכתבתי לחלק בין אוהל לחלון ברור דגם לדעת הרמב"ם כן דבאוהל אין צריך לבטל ומבו' להדיא כן מתוך דבריו בחיבורו דבפרק [ט"ו מה' ט"מ] שביאר דיני סתימת חלון, פתח [בריש הלכה א] אם בדבר החוצץ בפני הטומאה סתם הרי זה חוצץ והוא שיהי' דבר שאין דעתו לפנותו כו' ע"ש. ומה שכתב בדבר החוצץ רמז על מה שביאר שם לפני זה ובפרק י"ג] דברים החוצצים. ועל זה בא להוסיף כאן עוד תנאי והוא שיהי' כו'. וכן בכל הסתימות ביאר שם שיהי' באופן שאין דעתו לפנותו יעו"ש, ובפרק י"ג לענין חציצה שעל ידי אוהל להציל מה שעל גבי אוהל כמו שכתב שם בראש הפרק. ובריש פרק י"ב] לא הזכיר מזה כלום. ושם [הל' ג'] כתב אוכלין שאין מוכשרין כדי שלא יטמאו חוצצין. ובריש ופרק ט"ו] כתב בזה בחלון דאע"פ שאין מקבל טומאה אין חוצצין אלא א"כ היו סרוחין, וכן ירקות החוצצין שכתב [שם הלכה ג'] האירוס משימין בתבשיל כמ"ש הרע"ב (סוף פרק ה' דכלאים]. ושמו הערבי שכתב הרע"ב שם הוא אותו שלעז רמב"ם בפירוש המשנה (פרק ח' דאהלות מ"א] על איריוס דהכא. וירקות חמור כתוב בפירוש המשנה שם דהוא מאכל חמורים ודלעת יונית שהיא דומה להרמיצה כמו שכ' בפרק א' דכלאים מ"ה]. משמע דהיא מאכלי אדם כמו הרמיצה דנאכלת, כמ"ש בריש פ"ו דנדרים (מ"ט ריש ע"א] ובפרק [י"ג דערלה מ"ז] דדלעת יונית חשובה טפי. והיא דבר שנמכרת במנין מפני חשיבותה, ומלשון התוספתא ופרק א' דכלאים] שמביא הר"ש שם [בריש פ"ח דאהלות]. דנודר מדלועים אינו אסור אלא ביונית. משמע דהיא עיקר וסתם דלעת הנאכלת, והרי כולן מאכל אדם או בהמה, וכן כתב הר"ש שם [ריש משנה ה'] זהו מאכלי אדם ע"ש. וכן הוא בהרע"ב שם. יעו"ש בתוס' רע"ק [אות י"ז] מביא מגינת ורדים או"ח שתמה על זה ממשנה דסוכה [י"א א] ע"ש. והר"ש עצמו מביא משנה זו שם במשנה א' ע"ש. אבל שם הדלה הוא דוגמת גפן הינו העלים והענפים. וכן שם ובמשנה א'] הביא הר"ש משם דעליהם רחבים והעלים שפיר אינם מאכל אדם, וזהו במחוברים אבל תלושים תולשים הפירות לבד ופרי הדלעת ודאי מאכל אדם. כן נראה בישוב דבריו

[לו] ולפ"ז במשנה א' דמיירי במחוברים מהעלים והם אינם מאכל אדם. אבל מכל מקום מאכל בהמה מיהת ודאי הני כולהו, ולא מצריך כאן שיסריחו כדהתם בחלון. וכן בהמות וחיות בין טמאות בין טהורות והעוף ששכן שכתב (שם הל' ג'] בסתם דחוצצת, ובפרק ט"ו בחלון מצריך בבהמה [ומה שכתב שם אאבר ובשר המדולדלין ולא אבהמה עצמה. כבר תירץ הר"י מיגש (מובא בש"מ ב"ב שם] לפי דסתם חלון גבוה וקטן ואין יכולה בהמה לעלות ולא לישב שם ע"ש] קש רה וטמאה וכחושה. ובעוף טמא הוסיף שיהיה מסרט, והכל כדי שלא יהיה דעתו לפנותו וכל זה מהגמ' דב"ב שם גבי חלון, ודבריו דבפרק י"ג הוא מהמשנה שם בריש פרק ח'], והא דבין טהורות הוא מפורש במשנה שם. והרי דלא דמי חציצה דחלון לחציצה דהתם דקאי באוהל, והר"ש שם ד"ה והעוף כתב ובקשור ויתכן דהכא אפי' בלא קשור דל"ד כו' דהתם למעט הטפח דבעיא ביטול ע"כ. ובפירוש הרא"ש שם כתב ודוקא קשור כו' ואינה כו' ע"ש. ופשוט דמלת ואינה שכתב אח"כ ט"ס וצ"ל בתחלת דבריו ואינו דוקא כו']. מבו' מלשונו שכתב זה לד' פשיט דהתם שאני דבעיא ביטול ופשיטא לי' דהכא לא צריך, והיינו מדקתני רישא בהמה טמאה וטהורה, ומה שרצה לומר תחלה בקשור, ע"כ לא משום ביטול הוא רק דלשון המשנה משמע לי' כן דבבהמה שכתב סתם ובעוף אמר ששכן, ומצינו בברייתא דב"ב לשון עוף ששכן ומפרש לה קשור חשב תחלה לפרש גם הכא כן. וי"ל הטעם משום דעוף פורח תדיר, דמי לירקות המתנועעים ברוח הנזכר לעיל מתוס' סוכה דמדמי לטלית וספינה. ודאפי' בעידנא דלא ניידי לא מהני ע"ש. והיינו משום דתדירים להתנועע לא חשיב קביעות גם בהיותם נחים

[לז] וטעם זה חשבתי מדנפשי, ואח"כ ראיתי בתיו"ט [שם משנה ה'] ד"ה והעוף הרגיש ג"כ בזה. ומה שכתב בתחלת דבריו שם דגם הר"ש מצריך קישור. תמוה דהרי הר"ש לא