אוצר המלך קכח

גבי הקורות לסתום חלל הפתוח ביניהם ואינו סיתם כולו דהרי יש נקבים מועט מפותח טפח בזה צריך שיבטלו שם

[כט] וראיתי בס' תפא"י על משניות בפתיחתו לסדר טהרות הנקרא יבקש דעת בס"ס ו'] כתב בפשיטות להלכה פסוקה. דלא אמרינן דצריך לבטל אלא בסתימה שמן הצד. אבל בין מעלה למטה אפי' דעתו לפנות חוצץ ע"ש. ומשמע דר"ל בארובה דגג דוגמת חלון. אבל לא ידעתי מאין לקח זה. ואע"ג דבכולה סוגיא דב"ב נזכר חלון. וחלון נקרא שמן הצד אבל שבגג נקרא ארובה כמ"ש תוס' (שבת קכ"ה סוף ע"ב] ד"ה הכלי. מ"מ מהיכי תיתי לחלק ביניהם. ובההוא דשבת שם נמי שנינו פקק החלון וכתבו תוס' שם דהוא הדין לארובה ע"ש, ומה שרשם שם לרמב"ם ולפירושו דאהלות ולקונטרס קול מחצצים שלו. לא נמצא שום דבר מזה. ואשתמטתי' דברי רש"י ותוס' הנ"ל דמפורש להיפך, וגם בש"מ [ב"ב י"ט ב'] בשם הר"י מיגש אהא דרקיק כו' כתב חלון שבין בית לבית אי נמי בין בית לעליה ע"כ. וכן משמע גם מדברי הרמב"ם שכתב [בריש פט"ו מהטו"מ] חלון תשמיש שסתמו כו' וקאי אחלון תשמיש שביאר לפני זה שם ובריש פרק י"ד. ושם כתב חלון שבין בית לבית או שבין בית לעליה ע"ש וכן מבואר להדיא בדבריו בפירוש המשנה [פרק ח' דאהלות סוף משנה ג'] שכתב אם הי' על ארובה שבין בית לעלי' או בחלון כו' שלא יהיה דעתו לפנותו כו' ע"ש. והובא בכ"מ [פי"ג מהטו"מ ה' י"ד] ושוב ראיתי בספר הנ"ל בהלכתא גבירתא שלו [בסופ"ח דאהלות ריש משנה א'] הק' מעדר בהמה דחוצץ והא בעינן בטלו וכתב ואין לומר דלחוץ באוהל בין מטה למעלה אין צריך ביטול ליתא דמוכח מתוס' [ב"ב כ' א'] ד"ה שעלו דאוהל בעי קביעות טפי מדופן ע"כ, הנה כאן דחה זה באמת הבנין, ולא ידעתי למה שם בפתיחה החליט כן בפשיטות. ומה שכתב מתוס' ב"ב. נמשך אחר התיו"ט (שם משנה ה"ן סוף ד"ה והעוף שכתב שכן מוכח מתוס' הנ"ל ע"ש. ובאמת המעיין שם בתוס' יראה דלא באו לחלק בין אוהל לדופן וחלון, רק כתבו דשם לענין אוהל לא מהני מפני שהרוח מנשבו ואינו עומד במקום אחד כו' ודומיא דעוף הפורח ע"ש. ואין כונתם דבחלון לא קפדינן בהא רק ר"ל דלענין אוהל כשהרוח מנשב ומגביהן ליכא אוהל ואין לו קביעות אוהל וכעוף הפורח דמייתי, משא"כ משקים שעלו בחלון אין הרוח מוציאם חוץ לחלון שלא ימעטוהו כלל, ולעולם הם שם בחלון וממעטין מטפח והוא סתימה קבועה

[ל] ובתוס' [סוכה י"ג ב'] סד"ה ירקות. כתבו החילוק בין ירקות מחוברים לתלושים לחוץ דמחוברים מתנענעים ברוח. וסיימו מהא דב"ב שעלו מאליהן ע"ש. ודבריהם סתומים דהא עלו מאליהן מחוברים, ועיין שם במהרש"א ובמהר"ם שהביאו על זה דברי תוס' ב"ב וכ' ג"כ דמחלקים בין אוהל לחלון וע"ש. וצריך ביאור מה הועילו בישוב דברי תוס' דשם. אם כונתם רק דאוהל בעי מתקיים טפי. והרי שם אין זכרון מזה כלל והוא ראי' לסחור והי"ל לפרש ולא לסתום. אבל פשוט דכונתם כמו שכתבתי דכשעלו בחלון דמי לחלושין. ולמ"ד בב"ב שם דהוא בחלון חורבה וגדילים שם ודאי, דהגם דהרוח ינענע ראשן ואפשר שיצא מהחלון. מ"מ גופן הצומח בחלון ע"כ נשאר שם ועדיין נשאר שם כדי למעטו, וגם למ"ד שם בבאין חוץ משלשה לחלון. היינו שראשן נכנס ומונח תוך החלון. כמו עשבין תלושין המונחים ואין הרוח מנשב בהם להוציאן לחוץ מחלון, ולא דמי למחוברים הנעשים אוהל שבנשיבת הרוח עליהן מתבטל האוהל, ועיין בתוס' ושבת ט"ז סוע"ב] ד"ה כל. כתבו הטעם דירקות המחוברים לפי שאין בהם ממש. ודמי לכיפת הברד והשלג והכפור והגליד והמלח ע"ש. והנה כל הני נשנו בב"ב שם גם בחלון דאין ממעטין חוץ מהמלח דאמר שם דממעט, ועיין בהר"ש ופרק י"ג דאהלות סוף מ"ה] טעם החילוק בזה דבאוהל אין מתקיים יעו"ש, והרי דחלון שוה לאוהל בכל זה ואמאי ממעט בחלון עשבים שעלו, וע"כ כמו שכתבתי דמ"ש שאין בהם ממש אין ר"ל מצד ממשותן. דא"כ מ"ש תלושים ממחוברים. רק ר"ל מצד הרוח כנ"ל. והני דבחלון כתלושין לענין זה, ועי' בהרמב"ן ב"ב שם

ושוב ראיתי בתוס' רי"ד [הנדפס מחדש בב"ב שם. מבואר החילוק כמ"ש דבחלון מה בכך דמתנענעין מכל מקום ממעטין יעו"ש, וברור דגם התוס' כוונו לזה. ולכן מדברי תוס' ב"ב דאתי אין סתירה לזה. ולדעתי חילוקו דשם בין אוהל לתלון לענין ביטול הוא אמת נכון, דרק בין חלון שמן הצד לארובה שבין בית לעלי' בזה אין לחלק וכמו שכתבתי. אבל מ"מ אדאתי עלה שם ע"ש בין עשיית אוהל או דופן לסתימת חלון וארובה שבאוהל, נראה דיש לחלק כדאשכחן [בעירובין