נאות דשא צ

ולא דמי לנדון דהמ"ב דודאי שכירות אורנדא כששוכרין על שנה ודאי אין דעתו לעולם על זה וכמ"ש לעיל אות ה' מדברי תשובת הב"ח כי המלך וב"כ מחכירין לכל מי שימצא לו מעות וכל הקודם זכה כו' וא"כ ודאי אין עיקר סמיכת דעתו רק על הזמן הקצוב וא"כ לא הוי אומנתו בכך עד שנחשבהו ליורד לתוך אומנת חברו כי מיד ככלות הזמן כלה אומנתו משא"כ בנ"ד ידוע ומפורסם כי כל המוזגים דעתם באומנת המזיגה לעולם. וכמעט ירושה הוא להם מאבותיהם כי אין להם שום פחד לחשוש שמא לא יתפשר השר כי ודאי השר מתפשר בכל שנה. כי יודע הוא שזה עיקר יסוד העיר ועפ"י הרוב אין השר מרויח בזה שום דבר ומתפשר עמהם כפי הסך שנותן הוא לקיסר זולת לפעמים מזדמן שרוצה השר להרויח וגם זה אינו רק סך מועט ולעולם לא על דעת השר להרויח סך כזה שהאיש הנ"ל ומשפחתו רוצי' להרויח היתכן שיהי' היתר לעשות כך וקרא צווח לרשעה מן הגוים כו' וא"כ מזה ראוי בעצמיכם שתבינו שבודאי דבר זה איסור גמור הוא וזה פשוט ומבואר לכל מי שיש לו מוח בקדקדו

חי"ת הנה עד כה דברנו והראנו דאפילו אותן הטעמים אשר לא הועילו בנדון דהמ"ב המה מועילים בנ"ד לזכות את בני העיר נגד האיש הנ"ל כאשר בררנו באות הקודם ובאות וי"ו בדברים ברורים וישרים ועתה אבאר דמלבד כל זה הטעם אשר מחמתו חייב הרב המ"ב בנדון דידי' שייך נמי בנ"ד יותר ויותר ואעתיק תמצית דבריו בקצרה וז"ל אמנם נראה שהשותפים נלכדו במצודת ראובן מההוא דפ' לא יחפור מרחיקים מצודת הדג כו' פירש"י צייד שנתן עיניו בדג עד שהכיר חוריו שאר הציידים מרחיקין ממנו כו' ולאו לכתחלה קאמר הלא ביוצא בדיינים וקאמר התם הטעם משום שדגים יהבו סיירי' כו' נמצינו למדין שהצייד שאומנתו בכך לצוד דגים של הפקר ונתן עיניו בדג עד שהכיר חוריו וגם הדג מביט מזונותיו ונוהג לרוץ אל מזונותיו הוי כמטי לידי' ואם באו אחרי' ולכדוהו הראשון מוצי' בדיינים וה"ה בכל הפקר שאדם טורח עד שהורגל אליו באופן שסמכי' דעתי' כאלו מטי לידי' ואומנתו בכך ובא אחר והקדימו יוצא בדיינים ומש"ה יש מקומת שדנין מערופיא ואפי אותן מקומות שאין דנין מודי הכא דשאני התם דבעסק הזה עדיין לא התחיל הגוי עם הישראל הראשון ומשום שהי' רגיל הגוי עמו בשאר מו"מ לא סמכי דעתי. ולא דמי לדגים דכבר נתן הראשון עיניו באותו דג עצמו אבל במו"מ שכבר התחיל הראשון עם הגוי הרגיל עמו כ"ע מודי שמוציאין דהא דמי לדג ובלבד שיהי' אומנתו בכך כעין צייד או רגיל דדמי לאומנתו בכך ולכן בנ"ד האי ראובן דפירש מצודתו והביא את הגוי במצודתו עד שהוכרח הגוי לרצות את ראובן שיקח ממנו האורנדא ואח"כ באו השותפים ולקחו הגוי ממצודת ראובן וקנו ממנו האורנדא חייבין להחזיר לראובן וא"ת מיד כשקנה הגוי האורנדא פסק כח ראובן ושוב לא הוי אומנתו בכך י"ל מאחר שטרח עד שהביא הגוי במצודתו חוזר וניעור להיות אומנתו בכך עכ"ל יעו"ש שהאריך עוד לבאר דאפילו מהרש"ל בתשובה מודה באותו הנדון ע"ש כי נלאתי להעתיק הכל ועכ"פ הרואה יראה דנדון דידן ק"ו ב"ב של ק"ו הוא מאותו הנדון דהמ"ב דהא נ"ד הוי באמת אומנתן של בני העיר כך מעולם כאשר ביחרתי לעיל ועתה בשנה זו השתדלו בכמ' השתדלות וטרחות אצל השר עד שהוכרח ליתן להם הנח' רק שהם הי' רוצים עוד הנח' וסמכה דעתייהו שבודאי יהי' מוכרח ליתן להם עוד הנחה ובודאי כך הי' אלו לא בא האיש הנ"ל ושכר ממנו וא"כ אין לך יהבי סיירי' יותר מזה ואם המ"ב בנדון שלו שכבר יצאה האורנדא מת"י ראובן ובא ליד גוי ואפ"ה חייב המ"ב להחזיר האורנדא מכ"ש בנ"ד שעדיין לא יצאה בשום פעם לשום אדם בעולם וגם כי בנ"ד יותר ויותר סמכה דעתייהו מההוא נדון דהמ"ב ואשר עיני שכל לו ראה יראה כי בכמה דרכים עדיף נ"ד מההוא דהמ"ב רק נלאיתי להאריך כ"כ והמעיין בגוף התשובה ההיא במ"ב ובשו"ת שארית יוסף סימן י"ז ובתשובת מהרש"ל סימן ל"ו יראה בנ"ד כל אפייא שווין דחייב האיש הנ"ל להחזיר שכירות זה לכלל העיר:

הנה ערכתי לפניכם שמונה טעמים אשר כל טעם מאלו השמונה בפ"ע כדאי והגון לעצמו לזכות את בני העיר מכ"ש בהצטרף כל אלו הטעמים יחד ואם תשימו עיניכם בסוף תשובתי הראשונה (סימן כ"ו) שכתבתי מזה בקצרה תראו כי רמזתי בקיצור דברי לכל הטעמים הללו רק שאז בעת כותבי אותה התשובה לא עלה בלבי להאריך בזה כי עלה בדעתי שלא ישוער שיסופק בדברים האלו שום אדם ויספיק הקיצור ועתה בראותי שלא נתקררה דעתם בדברינו הקצרים לזאת הוכרחתי עתה להאריך בביאור היטב ומובטחני בכל איש שכל אשר יראה בעיניו בכל דברינו האלה לא ישאר לו שום ספק ונדנוד ולכן מהרו ומלטו את נפשותיכם ועשו ככה לבל יהי לכם זאת ח"ו מכשול עון מאחר שתראו דברי אלה בבירור שהדין עם בני העיר והש"י יפרוס עלינו סוכת שלומו וישים בין עמו ישראל אהבה ואחוה וריעות עד יבא מורה צדק וידריכנו בנתיב מצותיו ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו ונזכה לרב טיב הצפון אשר עין לא ראתה כן יהי רצין אמן והנראה לפענ"ד כתבתי

שאלה ל"א

מעשה הי' בה בעירוני שנפלה יבמה לפני בחור אחד ואין לי את אחר ונודע אחר איזה שבועות למיתת הבעל אשר היבמה מעוברת לזאת א"א לחלוץ לה וכבר התפשרו היבם והיבמה על החליצה רק מחמת עיבורה אינו חולץ ואבי היבמה להיותו חושש על הבחור אולי ירחיק נדוד למרחקים ושמא לא תלד היבמה בן קיימא ותזקק לחליצה ותשאר עגונה לזאת השתדל שישתדך הבחור לישא חשה בכאן בכדי שיהי' מזומן לו בעת שבאם תצטרך בתו לחליצה ואנכי לא הייתי בביתי ועשה אבי היבמה שידוך זה כנהוג בת"כ ובתנאים והב"ד דפה לא מיחי בהשידוך כי שכחו או לא ידעו מ"ש רמ"א באה"ע ססי' קנ"ט דבזמן הזה שיש חר"ג שלא לישא ב' נשים אסור היבם לישא אשה עד שיחלוץ זולת אם כבר שידך קודם נפילה משא"כ בנ"ד שעשה השידוך אחר הנפילה והי' להב"ד למחות בידם רק דלאו אדעתייהו ושגיאה הי' בידם ונעשה השידוך ברצונם ובבואי לביתי הודעתי להם האיסור ועתה אבי הבתולה המשודכת להיבם רוצה לעשות החתונה כפי התפשרות התנאים שביניהם וגם אבי היבמה חפץ מאוד בדבר כי חושש לתקנת בתו פן ואולי תשאר עגונה ח"ו כשלא ישא היבם אשה פה כי אולי ירחיק נדוד ושואלים ומבקשים אולי יש פתח ומקום להתיר לו לישא אשה קודם החליצה או לא

תשובה בהשקפה ראשונה הי' נראה לאסור כי זה לשון רמ"א שם וי"א דבזה"ז דאיכא חר"ג שלא לישא ב' נשים אם נפלה לא' שומרת יבם אסור לישא אחרת עד שיחלוץ ליבמתו ור"י מינץ) ודוקא שלא היתה משודכת לו כבר אבל אם היתה משודכת לו כבר מותר לכונסה (הגהות מרדכי דכתובות) עכ"ל הרי מפורש יוצא מדברי רמ"א דליכא פלוגתא כלל דהגהת מרדכי דכתובות נמי לא התיר רק באופן הזה שהיתה משודכת כבר משא"כ בנ"ד ואין להתיר ג"כ לומר דבנ"ד עדיף מאחר שהיבמה מעוברת ואיכא ספיקא אולי תלד ולד של קיימא ואין כאן זיקה כלל למפרע ומש"ה כיון דספקא הוא לא מחמרינן כ"כ עבור תקנת הגאון דמשטחת דברי הרמ"א לא משמע הכי שהרי כ' דבריי אדברי המחבר שכ' שם דין דהיבם אסור לישא אחות זקוקתו משום דקיי"ל יש זיקה והוי כאחות אשתו וכ' שם דאפילו ספק אם זקוקה לו או לא אזלינן לחומרא וע"ז כ' הרמ"א דגם לענין חר"ג אמרינן דיש זיקה ואסור לישא אחרת א"כ משמע דדמי האי לאחות זקוקתו דכי היכי דהתם אסור אפילו מספקא ה"נ בהא וליכא למימר נמי דמעוברת עדיף מספקא כיון דאמרינן בש"ס רוב נשים ולד מעליא ילדן ואית לן למיזל בתר רובא ולמתלי דלא תזקק ליבם כלל דהא נמי ליתא דבהדיא כ' הלביש בריש ה' יבום סימן קנ"ו סעיף () דכל זמן שהיא מעוברת היא ספק זקוקה הרי דקורא למעוברת ספק וא"כ מידי ספיקא לא נפקא. ותו דהדבר פשוט דאסור לישא אחות זקוקתו אף אם הזקוקה היא מעוברת ולא סמכינן ארובא דיולדת ולד מעליא ודבר זה מבואר מכמה דוכתי וא"כ מאחר שכבר כתבנו דמשטחת דברי רמ"א משמע דדין זה דחר"ג הוא כמו אחות זקוקה א"כ גם בחר"ג לא מהני מה שהזקוקה מעוברת. ותו דהרב בעל הלבוש לא דק כלל במה שכתב שאינה רק ספק זיקה אלא היא ודאי זקוקה דאף אם לסוף תלד ולד קיימא הא קיי"ל דאין ולד פוטר עד שיצא לאויר העולם וכמ"ש אי"ה לקמן מזה באריכות וא"כ בנ"ד אין שום צד היתר להיבם לישא משודכתו עד שתצא זקוקתו מהספק דהיינו עד שתלד ויחי הולד ל' יום ואם תפיל תחליץ לה משא"כ לע"ע שא"א לחלוץ וזו עומדת בספק זיקתה אסור הוא לישא משודכתו כל זה הי' נראה בהשקפה ראשונה

אמנם להיות בזה יש חשש עיגון והרבה חששו חז"ל לתקנת עגונות באתי היום אל העיון בדבר היטב ונ"ל להתיר ובתחלה אבאר מה דקשיא לי טובא על הרמ"א ז"ל דס"ל דמהר"י מינץ והגהת מרדכי לא פליגי ושגם הגהת מרדכי ס"ל דלא התיר רק מחמת שהיתה משודכת לו כבר ובאמת המעיין בהג"מ שם יראה דמתיר בכל גווני רק דעובדא דידיה הכי הוי ע"ש תמצית דבריהם בקצרה כי הרב ר' יחזקיה שאל מהרב ר' אביגדור והרב ר' חיים על בחור א' ששידך בת ישראל וקודם שכנסה נפלה יבמה לפניו אם יכול לכנוס המשודכת קודם שיחלוץ ואמת הדבר דקיי"ל יש זיקה אפילו בתרי אחי אך אני שואל אם שייך זה לחרם הגאון דלכאורה נראה דלא גזר כלל מלישא אשה כל זמן שהיא זקוקה לו דלא גזר רק שלא ישא מעצמו ב' נשים והא קמן דלא אסרינן לי' לא באשתו ולא ביבמתו אם הוא נשוי כדאמרינן בעריות וה"ה לכתחלה ישא (נ"ל ביאור הדברים במ"ש והא קמן כו' להביא ראי' דחרם הגאון לא שייך בהא דאל"כ הו"ל לאסור לנשוי ליבם כי אשתו תאסור את היבמה וכבר רבו הדעות דמותר לייבם אע"כ דחר"ג לא הי' רק שלא ישא מעצמו ב' נשים משא"כ זו דנפלה מעצמו בהא לא איירי ר"ג דאלו איירי בי' הי' לנו לאסור היבמה כמו בעריות שנפלו ליבום שאסורים ומ"ש דלא אסרינן לי' לא באשתו כו' כוונתו דאפילו תימא דהא דלא אסרינן היבמה היינו שאין כח בחר"ג לבטל זיקה דאורייתא ועומדת הזיקה במקומה אכתי הו"ל למיסר אשתו עליו דכה"ג אשכחן בעריות במי שהי' נשוי חרשת ונפלה אחותה הפקחית לפניו דצריך להוציא אשתו בגט מטעמא כיון דנשואי אשתו אין בהם כח לדחות הזיקה ממילא קיימא אשתו עליו באחות זקוקה ה"נ נימא בהא כיון דחר"ג אין בו כח לדחות הזיקה א"כ הו"ל זיקה ככנוסה ועומדתארשתו עליו באיסור חר"ג אלא ודאי דכל כה"ג לא שייכא כלל חר"ג כיון שאין נושאה מעצמו כן נ"ל ביאור הדברים ובא