נאות דשא עו

למוכרו אלא אפילו לשיטת הפרישה כאשר ביארתי בסימן הקודם שדבריו עיקר להלכה דאפילו בודאי בן ח' כל שחי ח' ימים יצא מספק נפל משום דאמרינן בר זיי"ן הוא ואשתהי ובכה"ג כתב התוס' דכיון דיצא מידי ספק נפל בשמונה ימים הוי מלתא דשכיחא שיהי' בן קיימא וא"כ לא שייכי הנהו טעמים שכתבתי לשיטת התוס' מ"מ הא משמע בהדיא מדברי התו' שם ד"ה והא תניא דבכה"ג למ"ד דסגי בשלשים יום אזי היכי דגמרו סימני הולד הוא כשאר ולד דעלמא יעו"ש מבואר כך בהדיא וא"כ לא חיישינן לי' אלא מדרבנן וא"כ הדר הו"ל בן ח' שגמרו סימניו ככל ולדות דעלמא דליכא בהו רק איסור דרבנן ומותר לעשות בהן סחורה ואם נפשך לומר דיש בזה איסור תורה היכי דנולד לח' ג"כ יהי' מותר דהא ודאי לשיטת הפוסקים כרבה תוספאה דעביד עובדא עד תריסר ירחי שתא דאמרינן אשתהי הרי דאפילו בלא ראי' כל דהו אמרינן אשתהי א"כ הו"ל מלתא דשכיחי טובא להיות אשתהי והוי ככל וולדות דעלמא שהן ספקות אם כלו חדשיו או לא דאמרינן כיון שגמרו שערו וצפרניו ונולד כדרך הנולדים אזלינן בתר רוב ולדות שכלו חדשיהן ה"נ בזה כיון דשכיח להיות אשתהי רק דלשיטת התו' דלא פסקו כרבה תוספאה כאשר בארנו בסימן הקודם וכתבנו שם דכרבה תוספאה הוא דלא ס"ל משום דאיהו ס"ל אשתהי בלי שום ראיה משא"כ כרשב"ג פסקו שפיר אפילו בבן ח' ודאי אמרינן אשתהי משום דאיכא ראיה דגמרו סימניו וגם חי שמונה או למ"ד באדם וא"צ דוקא ראי' גמורה יעו"ש ממילא דלשיטה זו שפיר י"ל דבבן ח' חיישינן מדאורייתא לנפל כל שלא חי עדיין ח' ימים. א"כ לפ"ז אמרינן דאשתהי הוא מיעוט דאע"ג דשכיח מ"מ אינו אלא מיעוט דשכיח ממילא אזלינן בתר רובא ומחזקינן לי' לנפל ודוקא לענין שיהיה מותר לטלטלו או לחלל שבת עליו וכה"ג אבל באמת כל שמונה מחזיקינן ליה לנפל לפי שיטה זו וכן לפ"ד התב"ש בסימן י"ג דבבהמה ליכא יולדת לזיי"ן א"כ פשיטא דמחזקינן ליה עתה לנפל ולענין עיקר הדין ביארתי בסימן הקודם שם מה שנ"ל להלכה ועכ"פ בנ"ד לכל הדעות שרי למכור בלי שום פקפוק כאשר נתבאר הרי ביארנו היתר שלישי לענין שאלתינו

תו איכא טעמא להתיר בנ"ד אפי' אם הי' אסור לעשות סחורה באיסור דרבנן דהא דפסקינן בשבת הלכה כרשב"ג היינו לכתחלה דוקא בעינן שהה כרשב"ג אבל עיקר הדין בדיעבד קיי"ל כרבנן כמ"ש הרא"ש לשם ומה"ט קיי"ל באה"ע סס"י קס"ד דאם מת הולד תוך למ"ד ועמדה ונתקדשה היבמה לשוק אם אשת כהן היא דלא אפשר בחליצה וכן בא"י ואין היבם לפנינו מותרת לבעלה אעפ"י שלא נחלצה משו' דבדיעבד הל' כרבנן דמיד שנולד מחזקי' לי' לבר קיימא ודוקא בא"י והיבם לפנינו הוא דאמרי' חולצת דזה מקרי לכתחל' ולכתחל' חיישי' לדרשב"ג וכן מבו' בכמ' דוכתא דבדיעבד הלכה כרבנן ומה"ט כתב הב"י בסימן ט"ו דקצת גאונים ס"ל דבדיעבד אם נשחט בתוך שמונה כשר וכאשר כבר האריך בזה התב"ש סימן ט"ו סקי"ב ולא כהפר"ח ע"ש כי דבריו ברורים וכתב שם שהדעת נוטה לסברות הגאונים האלו דבדיעבד שרי אלא שהפוסקים לא פסקו כן וס"ל דשאני דיעבד דהוצאת אשה מבעלה מדיעבד דממון דפסידא דממון אינו דיעבד גמור כ"כ יעו"ש ממילא פשיטא דאם עבר ואכל מוולד שנשחט תוך שמונה לא עביד אפילו איסורא דרבנן דהא בדיעבד גמור הלכה כרבנן וממילא כיון דטעמא דאיסור סחורה הוא משום דלמא אתא למיכל מיני הרי זה ככלל המסור בידינו דכל מידי דבדיעבד שרי מותר לעשות לכתחלה על סמך התיקון ולא גזרינן דלמא יעבור ולא יעשה התיקון כיון דבדיעבד שרי ה"נ דכוותי' דמותר לשחוט לכתחלה על סמך שלא יאכלנו אלא ימכרנו ולא גזרינן דלמא אתא למיכל מיני' כיון דבדיעבד כשיאכלנו לא עביד איסורא ולא תימא דלא אמרינן סברא זו אלא היכי דבדיעבד שרי לאכול אף לכתחלה כגון בדין השוחט שכתב הרא"ש כשאין ידוע אם הוא מומחה מותר ליתן לו לכתחלה על סמך שיבדקנו אח"כ ול"ח דלמא ישכח מלבדוק כיון דבדיעבד אף אם לא נבדק מותר לאכול הבשר אף לכתחלה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם משא"כ הכא דאפילו כי עבר ושחטו אסור לאכול רק דכשיאכל לא עבר על שום איסור ולא מקרי עבריינא אבל עכ"פ כיון דאסורא איכא אפי' בדיעבד למיכל מיני' גזרינן שפיר דלמא אתא למיכל מיני' דז"א דהא מבואר בסימן צ"א בט"ז סק"א וסק"ז לענין מידי דבעי קליפה או הדחה דכתב שם הט"ז להסוברים דמדבעי קליפה או הדחה שרי בדיעבד אם בשלו בלא קליפה רשאי לסמוך לכתחלה על סמך שוקלפנו ול"ח דלמא אשתלי ואכיל בלא קליפה כיון דבדיעבד לא עביד איסורא והתם ודאי אפילו דיעבד אסור לאכול לכתחלה בלא קליפה והדחה וכמ"ש הש"ך שם בסק"ח דבודאי אף אם בשלו בלא קליפה מ"מ הקליפה עצמו אסורה אלא משום דכי אכיל לא עביד איסורא מש"ה לא גזרינן לכתחלה וה"נ דכוותי' ואין לפקפק איך נתיר לו לעשות לכתחלה דבר שכיעשהו יהי' ניתר האיסור בדיעבד ואנן לא אמרינן אלא דרשאי לצרור במטפחת אחת בשר וגבינה ול"ח שמא יגעו כיון דאפילו יגעו יהי' מותר בדיעבד ע"י הדחה ול"ח דלמא משתלי להדיח משא"כ אלו הי' מותר דיעבד בלי הדחה אפשר דהי' אסור דחיישינן שמא יגעו ועבר על איסור ואין לו תקנה וה"ה כאן בנ"ד איך נתיר לו לשחוט לכתחלה ולעשות האיסור מאחד דמיד כשיעבור על האיסור ניתר בלי שום תקנה ז"א דהא באמת אסור אף דיעבד כששחט רק דאנן אמרינן דבדיעבד אם אכל לא מקרי עבריינא ותו נראה דגם בכה"ג דמותר בדיעבד ל"ח לכתחלה ועיין במג"א סימן תמ"ו סק"ג ובי"ד סימן א' ע"ש ואין להאריך הרי בארנו היתר ד'

תו איכא טעמא להתיר לדעת הסוברים דאיסור סחורה מדבריהם משום גזרה דאסור למיכל ולאו גזרה דאורייתא היא א"כ בנ"ד בסתם וולדות שהם ספיקות אי כלו חדשיו או לא ה"ל ספיקא דרבנן ולקולא (ואפי' בבן ח' ג"כ יש להתיר אע"ג דקיי"ל בסימן ק"י דלא מקרי ספק אלא כששני הצדדים שקולים אבל מידי דלא שכיח לא נחשב לספק מ"מ למה שביארתי בסימן הקודם דהעיקר כהפרישה דאפילו בן ח' כשחי זיי"ן ימים אינו נפל דאמרינן אשתהי וכבר כ' תוס' ביבמות דף פ' דלמ"ד בבן ח' דיצא מכלל נפל בזיי"ן ימים הו"ל מלתא דשכיחי ע"ש בד"ה והא ממילא שפיר הוי ספק ועוד אפילו אשתהי לא שכיח י"ל בר זיי"ן הוא ונתאחר משום קליטת הזרע כאשר ביארתי בסימן הקודם באורך ותו דכתבו התוס' בשבת דף קל"ו דאפילו וולדות בני ח נחשבים לדידן כסתם וולדות שהם ספקות משום דלא בקיאינן ע"ש שכתבו סברא זו אפילו לקולא ומכ"ש בבהמה דאמרינן הכי וכמ"ש לעיל ואין להאריך. והבן) ואע"ג דרוב גדולי הפוסקים ורוב תשובות האחרונים כולהו ס"ל דאיסור סחורה מדאורייתא כמ"ש הפר"ח וכה"ג בסימן קי"ז ע"ש מ"מ י"ל כמ"ש בתשובת חוות יאיר סימן קמ"ב דאפילו הסוברים כך היינו בשרצים דבהו איירי קרא אבל בנבלות וטרפות מודים דאין איסור סחורה רק מדרבנן משום דלא כתיב קרא ממילא לפ"ז יודו בנ"ד דהוא ספק נבלה והוי ספיקא דרבנן ואע"ג דכתב בח"י שם וכ"ת נילוף משרצים איכא למפרך שכן לא היתה להן שעת הכושר ע"ש וא"כ הגם דנבלה מותר בסחורה שהי' לה שעת הכושר מ"מ נבלה זו שבנ"ד לא הי' לה שעת הכושר ליכא פירכא ילפינן משרצים ז"א שהי' לה שעת הכושר במעי אמה ותו שיש במינם שעת היתר לאכילה כדאמרינן בשבת דף קל"ו וא"כ שפיר הו"ל ספקא דרבנן ועיין מה שאכתוב אח"כ הרי היתר ה'

תו איכא למימר לדעת הרבה גדולי ראשונים דספקא דאוריי' לחומרא הוא רק מדרבנן א"כ בספק נפל אפילו הי' ספק השקול ולא אמרינן כלל רוב וולדות אינן נפלים מ"מ אין בו אלא חיסור דרבנן וכל איסור דרבנן מותר בסחורה ולא מקרי אתחזיק איסורא דהא לא הי' תחלה רק אמ"ה ועיין בש"ך וט"ז י"ד סימן ק"י מה שהשיגו על המ"ב ע"ש ואין להאריך ושוב מצאתי בספר באר יעקב בי"ד סימן קי"ז שכתב כשני היתרים אלו שכתבתי ע"ש בסוף תשובת הרב מו"ה יעקב וז"ל דכל ספק טרפה הן ספק בגוף הענין או ספק פלוגתא או חיקו מותר בסחורה לא מבעיא להרמב"ם דספקא דאורייתא הוא מדרבנן וכל איסור דרבנן מותר בסחורה אלא אפי' להחולקים על הרמב"ם מ"מ השיטה המחוורת בש"ס דאיסור סחורה מדרבנן ולכל הפחות כמ"ש ח"י דנבלות וטרפות הוא דרבנן וא"כ הוי ספק דרבנן ואף שיש לפקפק כיון דהספק הוא בגוף האיסור וגוף האיסור הוא דאורייתא מ"מ כיון דעיקר טעם משום דלמא אתי למיכל הו"ל ס"ס שמא לא יבא לאכול ואת"ל יבא שמא אינו אסור ואף אם יש לפקפק מצד מה על ס"ס זו מ"מ כיון דאינו אסור אלא מדרבנן משום דלמא אתי למיכל מאן לימא דגזרו בספק וכן הביא הכה"ג בשם שו"ת פני משה וכן נראין דברי הפר"ח ואף שהם סוברים דאיסור סחורה דאורייתא אפ"ה סמכו ע"ז מכ"ש לפמ"ש דהעיקר שהוא דרבנן ובזה יש ללמוד זכות על המנהג שנשתרבב באשכנז דישראל קונה מחברו בשר טרפה ומרויח במה שמכרו לנכרים ואין מוחה בידם כיון דכל האחרונים לא ס"ל כהט"ז דמתיר בכה"ג אלא משום דרובא דרובא מה שאנו מטריפין בבהמה בסרכות הם ספקות ופלוגתת וחומרת יתרות וזה מותר בסחירה ולא חשו רבני אשכנז ופולין שמא יזדמן ודאי טרפה משום דהוא מלתא דל"ש שיזדמן כך ואם יזדמן אולי לא יזכור לישראל חברו מש"ה לא מיחו בהם עכ"ד ודומה לדבריו כ' החק יעקב על זה שנהגו בשאלת חכם בפסח אם הורה לאיסור מטלטלין לביתם ולא חשו למוקצה משום שע"פ הרוב כל האיסורין הן רק מחמת חומרא ע"ש וכן מה שעשה הרב הנ"ל דבר זה לס"ס נראה דדמי ממש למה שהתירו למכור ס דרוסה לנכרי מטעם ס"ס ואף שהש"ך פקפק שם יש בזה דברים ארוכים אין כאן מקומו עכ"פ אנו רואים שעל ב' היתרים אלו לבד סמכו למעשה מכ"ש בנ"ד שבארתי ששה טעמים ברורים להתיר וכמ"ש

העולה מכל מ"ש דמכל הנך טעמי מותר לשחוט הולד בתוך שמונה שחיטה יפה ולמכור לנכרים בין בסתם וולדות שהם ספק אם כלו חדשיו ובין אם נודע שהוא בן ח' חדשים אך לא ישחטנו לבדו משום ברכה לבטלה אבל לנבלו בידים אסור אפילו בבן ח' חדשים דאין זה ודאי איסור והו"ל מכוין מלאכתו לעשות סחורה בדבר איסור ואע"ג דאיסור סחור' דרבנן אין לעשות בידים ספק' דרבנן הנראה לפענ"ד כתבתי

שאלה כו

שלום וברכה לאהוביי אנשי ק"ק פלוני רברביא עם זעיריח מלכא דעלמא יברך יתכון מה דשאילנא קדמיכון בעסק דברי הריבו' אשר בשעריכ' בדבר נתינת הקאטלאווע והקווארטע שנותני' עושי יין שרף להאדון העיר הממונה מהשר יר"ה ובכל שנה ושנה מתפשרים כלל הקהלה עם האדון כמה יעלה סך הקאטלאווע מכל העיר בכלל.