נאות דשא סח

הבהמה חינם יכולין להתיר כלל וכהנ"ל:

ועוד נראה להביא ראי' ברורה דע"כ רב חסדא לא איירי אלא בכה"ג בשותפות מבוררת עד היכן חלקו של כל אחד. דהנה באמת קשה טובא בהא דמתיר רב חסדא עיסה של שותפות משום דכמאן דפליגי דמי והא קיי"ל דבדאורייתא אין ברירה ואפילו מידי דרבנן ואית ליה עיקר בדאורייתא נמי קיי"ל דאין ברירה כמבואר ביש"ש בדיני ברירה וראיתי שהקשה כן הפר"ח בחדושיו על לשונות הרמב"ם בפ"ב מה' עכו"ם ע"ש וסבר לתקן קושיא זו וז"ל ושמא שאני הכא דהוי אפשר לפליגי מקודם ואינו מחוור עכ"ד הרי שלא תיקנן וסיים בעצמו שאינו מחוור. ובאמת שאין לו ביאור כלל דכל אין ברירה דעלמא הכי הוא ואי משום דבעיסה קל לחלוק נימא בי' ברירה זה לא נמצא ולא נראה ומאן מפיס איזה קל לחלוק ואיזהו אינו קל הרי גבי בהמה וחביות אמרי' בפ' משילין דבדאורייתא אין ברירה וכן בכל מיני אוכלין וכן בפ' השולח ישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה משום דאין ברירה ותו דאכתי למה הוצרך רש"י לפרש בבהמה משום דא"א לכזית בשר בלי שחיטה דלפום ה"ט שרי בהנאה וכמ"ש הפר"ח עצמו שם דלענין הנאה ליכא ה"ט. והרי בבהמה ודאי אין ברירה וליתסר בהנאה ג"כ. אע"כ ליתנהו להנך מילי והקושיא במקומה עומדת וכן ראיתי בספר נדפס מחדש נקרא ארבעה טורי אבן שחיבר הגאון מו"ה אליעזר ז"ל הב"ד מאמשטרדם על לשונות הרמב"ם ע"ש בפ"ר מה' עכו"ם שכ' ג"כ בלשון זה ומה שהקשה הפר"ח בעיסה אמאי מותרת הא בדאורייתא אין ברירה הוא קושיא אלימתא עכ"ל הרי ששני גאונים חלו לא תירצו כלום ולכאורה הוא תמי' נשגבה והנה בסימן הקודם הארכנו באות ט' להקשות בנדון דהגהת אלפסי שהובא ברמ"א בי"ד סימן קכ"ז ג"כ כמו קושיא זו נימא אין ברירה ונאסר הכל ע"ש ואתה המעיין תראה שהתירוצים שכתבנו שם בכמה דרכים לא שייכי כאן לבד מה שרציתי לתרץ שם דאדרבא מחמת אין ברירה עדיף טפי דכיון דבכל משהו ומשהו יש לשניהם חלק בו לא נקרא שותף ח' בעלים על אותו דבר ע"ש בד"ה אשר ולפ"ז לכאורה ג"כ הי' אפשר לתרץ כך ולומר דלא קרינן בי' את כל שללה תקבוץ משום דלא נקראו כלל בעלים על עיסה זו משום דבכל משהו יש ג"כ זכות לאנשי העיר האחרת ואפ"ה לא מתירין הכל מה"ט משום דעכ"פ אחר החלוקה הרי הם כקונים זה מזה ונעשה עתה אידך חצי' של שלל העיר הנדחת. אלא דהא ליתא חדא דכבר דחיתי שם סברא זו והוכחתי מכמה דוכתי דאדרבה כיון דאין ברירה הוי כל שותף בעלים על אותו דבר המשותף ותו דא"כ בבהמה למה אסר חצי שלו הרי כל כמה דלא חלקו אין שם נדחת בכל הבהמה כיון שיש לעיר השני' חלק בה ולא נקרא שם נדחת עלי' עד אחר החלוקה א"כ ישחטוה ואח"כ יחלקוה ויהי' חצי' זו עכ"פ מותרת. ותו קשיא בין בבהמה בין בעיסה יהי' הכל מותר ומי יכריחם לחלוק הרי כל ממונן הפקר דרחמנא אפקרי' וציותה לשורפן הגע בעצמך אלו יוכל אדם לזכות בממונן באופן שיהי' פשוט דמותר ודאי אין בו איסור גזל דהא כשהוא ברשות הנדחת עומד לשרפה רק דא"א לזכות בממונם דכל היכי דאיתי' אסרתו התורה. משא"כ בזה דיוכל השותף לזכות בכולו כי קודם חלוקה לא נקרא שם דנדחת עלי' ואינו נאסר עד אחר חלוקה א"כ מי מכריחו לחלוק וע"י החלוקה יאסר חצי דידהו לא יחלוק ולא יאסר בכולו ויזכה בו אע"כ דהא ליתא דכל שותפות אין ברירה הוי כל חד וחד מינייהו בעלים בכולו ומש"ה נקרא עליו שם הנדחת אף קודם חלוקה. ותו דכבר הבאתי שם דעת רוב האחרונים דהא דקיי"ל דבדאוריי' אין ברירה היינו להחמיר אבל לא להקל וא"כ איך נימא שיהי' מותר מטעם אין ברירה וא"כ הדק"ל דהוי לן לאסור הכל מטעם אין ברירה וליכא למימר וליישב כל קושיות אלו ולומר לפי מה שביארתי בסימן הקודם דשיטת רוב האחרונים דלא כהיש"ש אלא דהך דינא דברירה ספקא דדינא הוא אי י"ב אי א"ב. ומש"ה בדאורייתא אמרינן להחמיר דאין ברירה וא"כ א"ש הכל דבעיסה חצי דלאו נדחת שרי ממ"נ דאי אין ברירה הכל מותר ואי י"ב עכ"פ מותר חצי זו. משא"כ חצי שני אסור דלמא י"ב ואסור עכ"פ חצי דנדחת. ומש"ה נמי בבהמה אסור הכל דאמרינן דלמא י"ב ואסור חצי דנדחת וממילא גם הכל אסור דח"א לכזית בשר בלה שחיטה דז"א דנהי די"ב היינו דאחר חלוקה הוברר הדבר למפרע. הבל עכ"פ קודם חלוקה חין שום חילוק בין מ"ד י"ב ובין מ"ד א"ב. וא"כ אכתי קשיא שיהי' הכל מותר בין בבהמה בין בעיסה כיון דלא נקרה שם נדחת קודם חלוקה ומי מכריחו לחלוק ולאסור החצי בעיסה ולאסור כולה בבהמה אע"כ דז"א דכל חד מהשותפים אע"ג שאין לד זכי' גמורה בכל משהו אפ"ה הוי בעלים בכולו והדק"ל ותו ומה נעשה לשיטת מהרש"ל ז"ל דס"ל דבדאורייתא אין ברירה אפילו להקל וגם התירוץ שהעליתי שם במסקנתי ליישב דברי הגהת אלפסי ע"פ דברי הר"ן בנדרים דלענין איסור שיאסר שותף א' באופן שיהי' נאסר הכל על שותף השני לאחר חלוקה סילקו זכותם מיני בעת קנייתם וכאלו אין לי זכות וכח כלל לענין זה ע"ש באורך בסוף דברינו שם נראה דכאן א"א למימר הכי חדה דסברא זו לא נאמר רק באיסור שמטיל השותף על הדב' המשותף מדעתו ומרצונו כגון שמודר את חבירו הנאה או שאומרי' לו נתנסך ישותק דאמרי' דהוי כהודאה ונאסר היין לענין זה אמרי' דסילק זכותו וכחו לענין זה ושוב אין נקרא בעלים עליו ואין שתיקתו כלום. וכן אין יכול להדירו הנאה על חברו משא"כ לענין נדחת דרחמנא אסרו ממילא ע"י שעבד ע"ז אע"פ שמעשיו גרמו שיאסר אפ"ה אין בסילוקו כלום ואפי אי תימא דגם בהא שייך הך סברא אכתי אין זה כי אם לשיטת הרמב"ם ועדיין להרשב"א וסייעתו קשי' טובא דאינהו לא ס"ל הך סבר' כאש' ביארתי שם באורך ע"ש א"כ קשיא עלייהו מש"ס זו דאסרינן חצי'. ואידך חצי' שרי

לכן נ"ל לתרץ כפי מה שביארתי בסימן הקודם ליישב ההוא דע"ז דף נ"ג הובא בי"ד סימן קמ"ז דע"ז שיש לישראל ונכרי בשותפות אין ביטול הנכרי מועיל אלא לחלקו ולא לחלק הישראל דקשיא נמי טובא מאי נ"מ במה שמועיל הביטול לחלק הנכרי הא אין ברירה וע"ש שהארכתי בזה והעליתי דהעיקר דאע"ג דסתם שותפין מורה שהם שותפי' בסתם מ"מ הכא מיירי בשותפות מבוררת דהיינו שביררו דבריהם לומר עד כאן חלקי ועד כאן חלקך מש"ה אם ביטל הנכרי נתבטל חלקו ומותר בהנאה וחלק הישראל אסור עדיין ע"ש בדברינו באורך ועיין בי"ד סימן ס"א לענין שותפות הנכרי לפטור ממתנות ובה' בכור בהמה טהורה לענין שותפות הנכרי לפטור מבכורה תראה שם עניני שותפות כאלו. ובהיות כן נראה לי ברור דרב חסדא מיירי נמי בכה"ג ומש"ה אמר בעיסה דמותר דאע"ג דכולה גוף א' מ"מ כמאן דפליגי דמי וכיון דכבר הי' מבורר עד היכן חלקו של כ"א מש"ה ההוא דלאו דנדחת שריא. אבל בבהמה אע"ג דהיה מבורר עד היכן חלקו של כ"א אפ"ה הכל אסור מה"ט דפירש"י ז"ל דליכא שחיטה כן נ"ל וכיון שזכינו לדין דההוא דרב חסדא מיירי שהיו החלקים מבוררים א"כ משמע ודאי דבין אם היו הסמנים בחלק דנדחת ובין אם היו בחלק דלאו דנדחת אפ"ה אסור וא"כ יש ראיה לדברינו דכל היכי דאין שחיטה מועיל לחצי בהמה הוי כאלו אין לה אלא חצי סימנים ואין שחיטה מועיל לה כלל אפילו אם הסימנים באותו החצי שהשחיטה מועלת בה מן הדין אפ"ה כל הבהמה כגוף א' דמי מעתה הוא הדבר אשר דברנו בההוא דסימן י"ד שיצא חצי' ברוב אבר והאם טרפה לפ"ד הב"ח והש"ך והתב"ש דאין שחיטה מועיל לחצי החיצון ה"נ דאין מועיל שחיטה גם לחצי הפנימי מה"ט דלעיל דאין שחיטה לחצי בהמה

ונראה דהש"ך גופי' מודה לדברינו אלה דאפי' הסימנים באידך חצי' מ"מ אין מועיל שחיטה לכולו מכל הראיות שהבאתי אלא דס"ל כחילוק הראשון שכתבתי לעיל דהכא שאני כיון דמה שאין שחיטה מועיל לחצי שני של בהמה הוא משום דחצי פנימי כבר נטהר מידי נבלה ואע"ג דלאכילה צריך עדיין שחיטה מ"מ איסור נבלה רביע עלה אחצי החיצון מש"ה לענין אכילה הוי כאלו מועיל השחיטה לכל הבהמה ומועיל שפיר השחיטה לחצי הפנימי לענין אכילה ולענין נבלה כבר ניתר בשחיטת אמו ומשמע לי הכי בשיטת הש"ך ז"ל דבהכי מתיישבי' כל דבריו כי לשון אפילו שבס"ק ז' וסק"ב כבר כתבתי אופן ישובן רק שעדיין הקשו האחרונים בס"ק ז' שכ' דחלק הפנימי מותר ממ"נ אי הוי כילוד מועיל לו שחיטת עצמו ואי אינו כילוד ניתר בשחיטת אמו וע"ז כתב ואפילו הי' אמו טרפה והקשו האחרונים דמשמע דבאמו טריפה נמי ניתר בההוא ממ"נ והא ליתא דבאם טרפה בין הוא כילוד בין אינו כילוד אינו ניתר בשחיטת עצמו וליכא האי ממ"נ כלל יעו"ש. ולפום הסברא שכתבתי א"ש הכל על נכון כיון דלכאורה לא יועיל שחיטת עצמו כפי קושייתינו הואיל דאין שחיטה לחצי בהמה אם אינו כילוד אלא כיון דלענין אכילה עדיין ליכא שחיטה ממילא מועיל השחיטה לענין אכילה שפיר ואכתי לענין נבלה לא שייך סברא זו אלא דלענין נבלה בלח"ה כבר הועילו לו שחיטת אמו אם אינו כילוד ממילא היינו ממש ג"כ ממ"נ זה אי הוי כילוד מועיל לו שפיר שחיטת עצמו לגמרי ואם אינו כילוד ניתר ע"י שחיטת אמו לענין נבלה ולענין השאר מועיל לו שחיטת עצמו וא"ש כן נ"ל בשיטת הש"ך. ובהיות כן מבואר דהש"ך לשיטתי' דס"ל דאיסורא דיוצא היינו הואיל והפנימי ניתר. והו"ל כשחוט שייך שפיר לחלק כך אבל לשיטת הב"ח והנמשכים אחריו דאיסורא דיוצא הוא גזרת הכתוב דכל היכי דמועיל שחיטת אמו במקצת קרינן באבר היוצא ובשר בשדה טרפה לא תאכלו א"כ ודאי דמי ממש האי דינא לההוא דבהמה חצי נדחת וא"א לחלק ביניהם כנ"ל. וא"כ קשה לפי דברי התב"ש דבחצי' החיצון חין השחיטה מועיל דלפ"ז לא תועיל השחיטה כלל ומדחזינן דמועיל מוכח ע"כ דגם בחלק החיצון מועיל שפיר השחיטה והרי זה סתירה אחת לדין זה

תו צריכין אנו לבאר קצת בענין זה כמ"ש לעיל להוכיח דאפי' הסימנים בחצי' דלאו דנדחת נמי דינא הכי ודע דדומיא דחצי נדחת הוי דינא דרב משרשיא המבואר בי"ד סימן י"ג בן פקועה הבא על הבהמה דעלמא והוליד אותו הולד אין לו תקנה משום דסימנים דידי' חציין כשחוטין מצד האב. ומצד האם בעי שחיטה והרי אין לו סימנים שיתירוה דכל כזית בשר צריך שחיטת ב' סימנים שלימים וכאן ליכא רק ב' חצאי סימנים כיון דחציו מצד האב כששוחטם אינו אלא כממית דהרי שחוטים ועומדים הן והיינו ממש כמלתא דרב חסדא. וכן מבואר הסברא בטוב בתוס' חולין דף ע"ה בד"ה בן ואע"ג דרש"י כ' שם הטעם דהוי שהי' נראה בריר דאין הפי' כפשוטו דהא כל שהי' הטעם משום