נאות דשא רס

אף להעובר כנ"ל והוי א"ש הא דקתני מפני שמחליפין. ובזה א"ש דברי הרא"ש שלדידן דאתיא כר"ש לא ק"מ די"ל שהחליפו קודם פסח משא"כ למה דס"ד דסברוהו דאתיא כר' יהודא דהרי ר' יהודא ס"ל חמץ שעעה"פ אסור מן התורה ונהי דלס"ד עכשיו סברו כרב אחא בר יעקב דיליף שאור דאכילה משאור דראיה מ"מ כיון דעכ"פ אף אם מכר המומר להנכרי החמץ בע"פ עדיין הי' באחריות המומר בפסח ועבר בב"י וכיון שעבר בב"י ודחי דנאסר החמץ אף שהוא של נכרי דאף של נכרי ממש היה ראוי שיאסר לר"י רק מכח דיליף שאור דאכילה משאור דראיה אבל בההוא חמץ שעבר בב"י נחסר אף שהוא של נכרי וא"כ כשמקבל החליפין הרי מקבל חליפי איסורי הנחה ומה מרויח בזה לכך הוצרך הרא"ש לתרץ דמרויח שלא יעבור אדאורייתא וזה נמי כוונת התוספת מ"ש דלס"ד מרויחין נמי לדידהו

ומזה ג"כ א"ש שיטת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שהשמיטו לדין זה משום דס"ל דהך סברא דש"ס דמסיק דהברייתא אתי' כר"ש ס"ל כמאן דאמר בירושלמי שחמץ של נכרי שהופקד אצל ישראל באחריות מותר בהנאה אבל לדידן ס"ל דהלכתא כמ"ד דאסור בהנאה וא"כ לר"ש לה מרויחין כלל והברייתא אתיא כר' יהודא ומרויחין כמ"ש הרא"ש ולדידן אסור דלא שייך מרויחין דלדידהו ליכא הרווחה ודוק היטב זה נראה ביאור פרש"י לדעת הרא"ש: ומ"ש מעכ"ת דכוונת הרח"ש כהבעל העיטור לח יכולתי לעמוד על סוף דעתי דאיך שייך גבי ביטול חזקה דלא שביק התירא הרי ביטול הוא מטעם הפקר ואף אם מטעם תשביתו הרי עכ"פ צריך לחשוב שלא ניחא ליה בחמץ כלל ושיהי' כעפר ואיך שייך בזה לא שביק התירא ובפרט כיון שהחמץ מונח בביתו ורשותו ומשמרו איך הוי הביטל ביטול וגבי ישראל כתבו הפוסקים דחיישינן שמא יערים לומר שביטל אף שלא ביטל ואין לו נאמנות על זה ואיך נאמר שמומר מסתמא ביטל

והנה אחר שבררנו פרש"י לשיטת הרח"ש נשוב לבאר לפי מה שמשמע שהבינו התוס' בפ"ק דחולין פרש"י שהכוונה שמרויחין בזה דלדידן מיהא שרי ולכאורה איני מובן דמה הרווחה יש בזה לדידהו מה שלדידן שרי ונראה לפרש כוונתו שהנה קיי"ל דאין מבטלין איסור לכתחלה ולפ"ז חמץ שעעה"פ עצמו אסיר לבטלו לכתחלה אבל חליפיו נראה דמותר לבטל לכתחלה דזה לא מקרי איסור כלל כיון שהוא מותר לכל רק לי הסיר ואף זה מדרבנן מותר לבטלו לכתחלה ואף רוב נראה דאין צריך כלל דהרי רש"י ס"ל דלא אסרו החליפין רק דבר הניכר ונראה כגון פירות כסות וכלים ומה"ט נראה דס"ל דהחליפין מותרין לאחרים מה"ט דלאחרים לא מחשיב ניכר דדוקא גבי החמץ עצמו דשמו עליו בזה לה פלוג חז"ל וקנסו לכ"ע משום לא פלוג כיון דהוא עצמו נעבד בו עבירה אבל בהחליפין שהוא אינו ניכר אם הוא חליפי חמץ או לא לא אסרו חז"ל לגבי אחרים שאין יודעים אם זה חליפי חמץ מותר שלא עברו הם בבל יראה וכיון שלא שייך בזה לא פלוג תו אף להמכירים שהוא חליפי חמץ מותר כיון שהם לא עברו בבל יראה שלא אסרו רק להעובר בעצמו וכעין זה כתבי בתשובת נ"ב לענין גזל חמץ ולפ"ז אף להעובר בעצמו לא אסרו רק דבר הניכר ח"כ בזה מותר לערבו לכתחלה דזה לא נקרא מבטל איסור לכתחלה דבשלמא בשאר איסור דאף שאינו ניכר הוא אסור רק מטעם ביטול ניתר ולכך הוי מבטל איסור לכתחלה אבל כאן עיקר איסורו רק בשביל שניכר ואם ערבו שאינו ניכר ליכא איסור כלל לכך מותר לערבו אף בלי רוב ואז מותר אף להמחליף וזה שכיון רש"י דכיון דלדידן מיהא שרי לכך אף להם יש ריוח שיכולין לבטל

והנה אחר שבררנו ליישב שיטת הפוסקים דס"ל דהחליפין אסורין למחליף עתה אשובה תראה לבאר מה דינו של הדמים בנדון דידן והנה המ"ח בסי' תמ"ג כתב שחמץ דומה ליי"נ ואם משך תחלה החמץ ואח"כ נתן דמים מותרים הדמים אף להמחליף עצמו אף להחוסרים בעלמא החליפין להמחליף והנה ע"ז הקשיתי לעיל שכתבתי לאדוני דא"כ מה ראי' מייתי הפוסקים דחמץ אינו תופס דמיו מחמצן של עוברי עבירה דלמא הם עשו בדרך היתר וראו שהנכרי ימשוך תחלה והנה אדוני במכתבו תירץ ע"פ דברי חדושי הרשב"א ולא יכולתי לעמוד על סוף דעתו דודאי לדעת הרשב"א ניחא אבל כל עיקר קושייתי על המ"א שכתב דאף להמחליף עצמו מותר ואף שנימא דזה דוקה לדידן דקיימא לן שאינו תופס דמיו וא"כ שאר חליפין ג"כ מותרין לכל העולם רק להמחליף אסור בזה נחתינן חד דרגא ואמרי' דבמשך תחלה מותר אף למחליף אבל אי נימא דחמץ תופס דמיו א"כ היה החליפין אסורין לכל ממילא אף אם משך תחלה היה עכ"פ אסור להמחליף וכמו יי"נ ממש וא"כ מה מרויחין אבל אכתי מה נעשה לדעת הרא"ש שהוא לא ס"ל סברת הרשב"א דיש חילוק בין איסור אכילה רק דנ"מ בין דאורייתא א"כ לשיטתו היאך מוכח דחמץ אינו תופס דמיו דלמא תופס רק שראו שימשוך הנכרי תחלה ואז אין הדמים אסור רק להמחליף מטעם קנס ומרויחין שהוי רק איסור דרבנן משא"כ בלא משך תחלה י"ל שפיר שתופס דמיו ואסור מן התורה לר' יהודא ולדידן עכ"פ תוך הפסח ומנ"ל שאף בתוך הפסח אינו תופס דמיו. והנה לכאורה מכח קושיא זו היה נראה לדחות דעת המג"א דביו"ד סי' קל"ב איתא דאם משך הנכרי היין תחלה מותרין הדמים לאחרים משמע אף שהיין עדיין בעין אצל הנכרי אבל בסי' קמ"ד כתב המחבר י"א שאם ישראל מכר יי"נ וע"ז לנכרי בהקפה ומכר הנכרי הע"ז והיי"נ ואח"כ נתן הדמים לישראל מותרין משמע אבל אם עדיין בעין אסורין נמצא דבריו סותרים זא"ז וכבר הקשו בזה האחרונים שם

והנה מה שעלה בלבי ליישב דהנה בסי' קל"ב מיירי שם בנכרי שניסך יינו של ישראל ופסק שם דמותר לישראל ליקח דמיו מאותו העכו"ם דמקלי קלי' אבל אסור לישראל למוכרו לנכרי אחר ועלה כתב שאם משך הנכרי היין תחלה מותרין הדמים. ולפ"ז י"ל דוקא בכה"ג דלכאורה היה ראוי לישראל להיות מותר ליקח דמים אף מנכרי אחר אף שלא לקח הנכרי היין תחלה דהרי כיון שניסך הנכרי יינו א"כ נעשה היין של הנכרי והוא יש לו חוב על הנכרי וא"כ אם היה הנכרי המנסך מצווה לנכרי אחר לשלם לו בעבורו ודאי דהיה מותר ולפ"ז חף אם הנכרי השני עומד ופורע לו דמיו ולוקח היין לביתו מה לישראל בכך הרי הוא יש לו רק חוב על הנכרי ובא זה ושילם לו בעבורו לא מחשב דמי איסורי הנחה וצריך לומר דכיון דקיי"ל הפורע חובו של חבירו פטור א"כ אלו רצה הנכרי הזה לתבוע לנכרי המנסך לא הי' יכול כלל א"כ לא מחשב נתינה זה פריעה בעבור נכרי המנסך רק מכירה ואף להפוסקים דס"ל פורע חובו של חבירו חייב מ"מ הכא כיון שחין הנכרי רוצה ליתן לו הדמים רק בעבור היין וחם לא הי היין לא הי' נותן לו הדמים א"כ עכ"פ נהנה הישראל מהיין ואף מהנכרי עצמו הי' ס"ד בפוסקים דאסור אם אינו רוצה לשלם לו עד שיתן לו היין ונהי דהתם קיי"ל שמותר מ"מ בנכרי אחר אסור כיון שאינו נותן לירק בעבור שיתן לו היין ולכך בזה שפיר מחלקינן דהיינו דוקא כל זמן שהיין עדיין בבית ישראל בשעת קבלת הדמים אז הוי הישראל עדיין בע"ד של היין אבל אם כבר לקח היין מביתו א"כ תיכף שלקח הנכרי היין ממנו נכנס הנכרי במקום ישראל ונעשה הוא בע"ד של הנכרי השני לתבוע ממנו הנזק וכשמשלם לו נכרי הלוקח הוי רק כפורע לישראל חוב שיש לי על הנכרי השני וחוב בעלמא ויקבל הישראל ממנו לכך מותר אף שהיי"נ עדיין בעין שאינו של ישראל רק של נכרי המנסך אבל בסי' קמ"ד שמיירי בסתם ע"ז ויי"נ ולא שנסכו נכרי להזיק לישראל בזה שפיר לא מהני משיכה תחלה רק בעינן שלא יהיה בעין כלל בשעת נתינת הדמים ולא סתרי דברי המחבר אהדדי נמצא לפ"ז נסתר דינו של המ"א ואף בחמץ אינו מותר רק כשכבר אינו בעין וממילא א"ש ראיות הפוסקים מברייתא דהתם מותר מיד קאמר ומסתמא החמץ בעין ביד הנכרים

ועוד הי' נראה לחלק דאף לדעת הרא"ש עצמו במסכת ע"ז שס"ל שאף בכל יי"נ מותרים הדמים כשמשך תחלה מ"מ אין ללמוד מהם לחמץ דבשלמא בע"ז ויי"נ שעיקר האיסור תלוי בגופו של חפץ שהיא ע"ז או יי"נ ואף כשהמ' ביד נכרי אסורין דמיהם א"כ עיק' האיסור אקרקפתא דחפץ מונח ולא אקרקפתא דבעלים ולכך הדמים שאסורין הוה מכח שאיסור אשר ישנו על חפץ חלה ג"כ על הדמים לכך אמרינן שאם משך הנכרי תחלה ונכרי קונה במשיכה א"כ שוב אין לישראל עבידה זרה כלל ולכן כשמקבל ישראל הדמים שוב חין בידו עבודה זרה שנימא שאיסור הע"ז חלה על הדמים והוי כמקבל מתנה בעלמא כמ"ש בפוסקים אבל בחמץ אין איסור הנאה חלה בעבור גוף החפץ בשביל שהוא חמץ דהרי חמץ של נכרי שעעה"פ מותר בהנאה ואין האיסור רק מטעם קנס בשביל שנעבדה בו העבירה שבעלי' עבר בב"י עליו ובשביל בעליו עשו חז"ל לא פלוג ואסרוהו לכ"ע א"כ איסור זה אקרקפתא דגברא מונח על שיש בידו לאו דבל יראה אסרוהו בהנאה שלא יהי' חוטא נשכר ולא יועיל ערמתו א"כ מה בכך שמשך הנכרי חמץ תחלה הרי לאי דב"י שיש בההוא גברא לאו זה לא משך הנכרי לעצמו וכל אימת דמקבל ישראל הדמים הרי הוא נהנה מכח לאו זה שיש אצלו וחלה הלאו הזה על הדמים ואסורין הדמים. ובזה ניחא לי מה שעמד המשנה למלך פ"ה מה' אישות על פירש"י דס"ל דאף חליפי חליפין אסור בחמץ דמ"ש מע"ז דמותרין חליפי חליפין. ולפי הנ"ל י"ל כך דהנה החליפין מצד עצמותן אין בהם כח איסור חליפיהן שהרי אף הם עצמן היתר רק שהאיסור ע"ז נמשך עלייהו ונאסרו. ולפ"ז אי נימא דחליפי חליפין אסורין צריכין אנו לומר דהאיסור הע"ז מתפשט אף על חליפי חליפין ולכך באמת מותרין חליפי חליפין דלא החמירו רבנן בחליפי חליפין יותר מן החליפין עצמן וא"כ בחליפין עצמן אם משך תחלה הע"ז ואח"כ נתן הדמים מותרין ח"כ לא גרע מהם חליפי חליפין ונהי דבשעה שקיבל החליפין הי עדיין דע"ז בביתו מ"מ עכשיו כשקיבל החליפי חליפין כבר הע"ז עצמה אינה בביתו שכבר משכה הנכרי וא"כ לא מצי האיסור של ע"ז לחול עלייהו ואף דהחליפין ישנם עדיין בביתו אין החליפין מצד עצמן אסורין ולא החמירו בהם יותר מבחליפין עצמן אבל בחמץ שבה' לא מהני משיכת החמץ תחלה מטעם הנ"ל ולכך אף חליפי חליפין נאסרים דגם עלייהו חלה הלאו דב"י וזה נכון לפענ"ד בטעם דברי רש"י ולפ"ז מוכח דבחמץ