נאות דשא רנה

ואי אמר לסו"ע א"כ למה לי האמירה לשליח דאע"ג שכבר נתנו לש"ה מ"מ כיון דאמר להם מא' עד מאה יכולין לכתוב אפי' אם נמצא הספק פסול ביד הש"ה וממילא מוכח דס"ל להח"מ וב"ש כדהוכחתי לעיל מהפר"ח והג"פ וה"ה בתנו לאשתי אם מצאו הספק פסול אחר הנתינה לאשה יכולין לכתוב אחר ונפשט ספיקא דידן ודו"ק וראיתי בפר"ח בסוף הסימן שמפרש ג"כ דברי הד"מ ודברי הרשב"א כאשר פירשו הח"מ וב"ש ולענ"ד מקום הניחו לי להתגדר והדבר ברור בביאור דברי רשב"א ורמב"ן וד"מ כדכתיבנא (ואל תקשה לך ממ"ש הפוסקים שצריך למכות את השליח קודם כתיבת הגט וכסדר הגט של מוהר"י מינץ סימן י"ו כתב דאפילו דיעבד לא מהני בכה"ג משום דלא האמינו חז"ל לומר בפני נכתב ובפני נחתם רק לשליח ובעינן שיהי' שליח אז ע"ש וא"כ איך פירשנו דברי רמב"ן במינה את השליח אחר שנכתב הגט הא לאו קושיא הוא דמשכחת לה בגוונא שא"צ לומר בפני נכתב וק"ל)

והנה הג"פ שם סק"ז כ' וז"ל ואם כתבו גט והי' בו פקפוק וגמגום לדעת הרב המסדר ולא הרגיש באותו גמגום קודם הנתינה אלא אח"כ מספקא לי' אי הוי גיטא דדלמא לא עשאן שלוחים אלא שיהי' הגט בלי פקפוק ואת"ל כיון דבשעת נתינה לא ראה אותו גמגום הוי גיטא היכי דפקפוק בו הרב מטעם חומרא וא"ל שיכתבו אחר והם עברו ונתנוהו הדבר ספק אצלי עכ"ל. ולכאורה יוכל לשפוט המעיין בספק הראשון שלו דכוונתו לומר אולי כיון דבשעת נתינה הי' הגט כשר לדעתו כבר נסתלקו כולם ומה שמפקפק אחר נתינה אינו כלום וא"כ משמע היפך מדברינו ושמסתפק לומר שמא אין נמשך שליחותם רק עד הנתינה אולם אין הדבר כן דהא כבר כתבתי דהג"פ ס"ל דגם אחר נתינה עדיין קיים השליחות כמבואר בדבריו בסקי"ד אלא כוונתו כחן להסתפק אי נימא דהבעל לא עשאו שליח אלא על גט שיהי' לדעת הרב בלי פקפוק ואזי זה שמפקפק בו הרב אפילו אחר נתינה (כי השליחות הוא אף אחר הנתינה) לא נכתב כלל בשליחות הבעל או נימא דהכי קאמר להסופר אני נותן לך רשות שאם יפקפק הרב תכתוב גט אחר אבל מ"מ גם הגט מפוקפק אם תתן לה תתגרש ג"כ ולא תכתוב אחר ממיל' גם אהמפוקפק נעשה שליח זהו כוונתו ז"ל ז"ל ולא נסתפק היכי שפקפק הרב קודם נתינה ואח"כ מרשה להם ליתן אותו דבהא אין ספק דכיון שהוא מרשה ליתר הו"ל בלי פקפוק לכן לא נסתפק רק שהרגיש אחר הנמנה וכאשר בארתי ודע דהי' נ"ל להביא ראי' לספק הזה ממ"ש הב' בשם הפוסקים שאין לעשות כן דדמי לברירה ותמהתי מה ענין זה לברירה הא אין עושהו שליח רק על גט א' מה שייטב להרב ואם כותב אלף גיטין ולא ייטבו להרב נכתבו כלום בלי שליחות הבעל וכלו כותב אגרת בעלמא ועל אותו שהוטב להרב נעשה שליח ואין זה עין לברירות דעלמא כגון לאיזה שתצא בפתח או לאיזה שארצה והג"פ האריך בזה יעו"ש ולפי שהדברים ארוכים לא עת האסף פה ולכן י"ל בקצרה דשפיר תלוי בברירה משום דכי לא הרגיש הרב בהפקפוק בית הנתינה מגורשת בהאי גיטא משום דהבעל לא אמר לסו"ע שיהי' דוא בלי פקפוק רק נתן הברירה לסו"ע וכמ"ש תחלה וא"כ כבר נעשה ליחות הבעל וכאשר מרגיש הרב בהפקפוק ומצוה לכתוב אחר אז אמרינן דלמא בעת שכ' זה המפוקפק הי' עתיד שלא ירגיש בו הרב וממילא בר נעשה שליחות הבעל ודמי לברירות דעלמא משא"כ אי נימא שצוה הבעל להיות דוקא בלי פקפוק ושאפילו אם הרגיש אחר הנתינה נתבטל הגט לכ כל גיטין מפוקפקי' שכותב הסו"ע אינם בשליחות הבעל כלל ואין כאשליחות רק על גט א' הישר להרב ולא דמי כלל לברירה ומוכח ספק הראשון של הג"פ מיהו י"ל דלא מוכח משום די"ל איפכא דעשאו שליח דוקא על אינו מפוקפק ומ"מ תליא בברירה משום דאעפ"י שוט כשר לדעת הרב חיישינן שמא יש בו פקפוק שאין הרב מרגיש ושמא בעת הכתיבה הי' עתיד שירגיש נמצא ככתב בלי שליחות ודמי נמל ברירה עיין בר"פ כל הגט ולפי שעניני ברירה ארוכים לא אאריך כאן ה ודו"ק. ודע עוד דלכאורה הי' נ"ל להביא ראי' לספיקו דהג"פ מח שנתבאר בסימן קכ"ה דמכשרים כמה גמגומים בגט במקום עגון מן שאמר כתבו ותנו לשליח שלי והוא הלך לדרכו וא"א לכתוב גט אחר כגון שאין כאן נייר ממה שהקנה הסופר לבעל ומכשרים משום עגון והרי הרב רואה ואומר שיש בו גמגום רק שמחמת העגון מצוהו ליתן וקשה הא כיון שיש בו גמגום לדעת הרב הרי הוא פסול מדאורייתא שנכתב בלי שליחות ומה מהכי העגון בשלמא בגמגום כל דהו שמגמגם הרב ואעפ"כ מכשירו הרב בלי טעמא דעגון בזה א"ש דכיון שמכשירו יב הוי בלי גמגום לדעת הרב וכמ"ש תחלה משא"כ בזה שבאמת הוא גמם רק שמשום עגון מכשירו והרי פסול מדאורייתא אע"כ דלא צוה לסו"ע לכתוב דוקא אחר כשיהי' גמגום אלא רשות נתן הם וכנ"ל

איברא דיש לדחות גם ראי' ולומר דאפילו אם מחמת עגון מכשיר הרב הוי ג"כ השר לדעת הרב בלי גמגום משום דבמקום עגון אין זה הגמגום נקרא גמגום כלל מיהו זה דחוק והדעת נוטה בספק הראשון דהג"פ להכשיר הו בספקו השני אע"ג דלפי סברתינו יש להכשיר ג"כ כיון דאמרנו דזת הוא שנתן לסו"ע לעשות כמה שירצו מ"מ הדבר צריך עדיין תלמוד ולפי שאין שייך לענין שאילתינו קצרתי בזה ועכ"פ בנדון שאילתינו הנ"ל כ"ל כאשר תחתי מהאחרונים הנ"ל דאמירת הבעל מהני אפילו כשנמצא הגמגום אחר הנתינה והנראה לפענ"ד כתבתי

שאלה קלח

עוד נסתפקתי מדי עברי בסוגיא הנ"ל היות בסוגיא ובפוסקים בסימן קכ"ב נתבאר דין נמצא פסול או נאבד היכי דאמר כתבו ותנו לאשתי או תנו לשליח ועדיין לא ידענו איך יהי' הדין באמר כתבו וחתמו ותנו לידי או כתבו וחתמו לבד והוא רוצה לגרש בעצמו איך הדין בזה בנמצא פסול או נאבד

והנה היכי שנתנוהו להמגרש ולא הרגישו בהפסול ואח"כ הרגישו נ"ל ברור דאפי' נמצא בו פסול ודאי ואפי' שאמר להם תחלה כתבו מא' עד מאה אפ"ה עשו שליחותן ואין להם לכתוב אחר עד שישמעו קולו שיאמר להם מחדש כתבו וחתמו והטעם דמיד שבא ליד המצוה והמשלח נפסק שליחותן ובזה נתרצה ואע"ג שלא הרגיש בהפסול לא אמרינן שלא נתרצה רק משום שסבור שהוא כשר דלית לן בזה כלום וסוף סוף כיון שבזה נתרצה נפסק השליחות ויצא לי דבר זה ממ"ש הרשב"א והרמב"ן הובא בב"י שאם כבר נתן המגרש ליד שליח שוב אין להם לכתוב גט אחר משום דבזה נתרצה לעשותו שליח יעו"ש ואל תטעה דהקפידא הוא רק מחמת הש"ה אבל סו"ע יכולין לכתוב אחר דז"א כמו שבארתי לעיל בסימן קל"ו (בראי' ב') שגם לסו"ע אין לכתוב גט אחר יעו"ש וגם לא תטעה לומר דדוקא הואיל שכבר מסרו לשליח נסתלקו אבל כשעדיין הוא ביד הבעל לא נסתלקו דהא ליתא דבודאי אין חילוק בזה דהא בכתבו ותנו לשליח אמרינן דמיד שבא ליד שליח נסתלקו ואפילו נמצא פסול ביד שליח לשיטת הרמב"ם ומה לי תנו לי ומה לי תנו לשליח ולהחולקים אהרמב"ם דבנמצא פסול ביד שליח לא עשו שליחותן הרי לדידהו אפילו כבר נתן השליח ליד האשה ונמצא פסול כותבין אחר ומדוע נימא הכא דכשנתן בעל לשליח נסתלקו אלא ודאי כאן עיקר הטעם הוא לפי שכבר נתרצה המשלח במעשיהם וממילא מה לי אם כבר נתנו הבעל לש"ה או עדיין הוא בידו אלא בכל גווני כיון שכבר נתרצה בגט זה שכתבו כבר נסתלקו כולם ואע"ג שהח"מ וב"ש בסוף הסימן פירשו דרמב"ן ורשב"א קמ"ל שאין הסו"ע יכולין לכתוב אחר וליתן ליד השליח לפי שאין להם לעשות ש"ה בלי ידיעת בעל כבר בארתי בסימן הקודם בד"ה (וכאשר) שדבריהם תמוהין מאוד וביאר דברי הרמב"ן ורשב"א כמו שכתבתי שם גם בסימן קל"ו (בד"ה אמנם ראיתי) ע"ש בכל המקומות הנ"ל תראה שהדבר מפורש יוצא מפי הרשב"א והרמב"ן דכל שבא הגט ליד המגרש כבר נסתלקו ועשו שליחותן והכי מסתברא ואין צורך להאריך כאן בזה כי במקומות הנ"ל שרמזתי עליהן באו דברים אלו באורך יעו"ש באופן שדין זה הוא לדעתי אליבא דכ"ע ואין בו ספק ומכ"ש בנאבד מיד הבעל דבודאי אין כותבין אחר בלי שמיעת קולו שהוא כ"ש מנמצא פסול וזה פשוט

והיכי שעדיין לא נתנוהו לבעל ונאבד מידם הי' נ"ל פשוט דיכולין לכתוב גט אחר בלי ידיעת הבעל כי היכי דאמרינן בתנו לשליח ונאבד קודם שנתנוהו לשליח דלכ"ע יכולין לכתוב אחר ה"כ בזה דמה לי תנו לשליח או תנו לי ואפי' אמר סתם כתבו וחתמו ולא אמר תכו לי מ"מ הא הכוונה כך הי' שיכתבו ויתנו בידו כדי שיגרש בו והוי כאלו אמר תנו לי ולכן כשנאבד כותבין אחר ומ"מ יש להסתפק די"ל דשאני תנו לשליח דהתם שפיר כותבין בנאבד וכפי שבארתי בר"ס קל"ו דמה"ט כותבין אחר בנאבד משום שעשאן שלוחים על ב' דברים הא' על הכתיבה וחתימה שנית על הנתינה להאשה ולכן כשנולד בגופו איזה ריעותא אשר מחמתו אין יכולין לעשות שליחות השני אז הוי גם שליחות הראשון כאלו עדיין לא נגמר יעו"ש בדברינו וממילא ה"ה בתנו לשליח דהוי ג"כ ב' דברים דהיינו ב' שליחיות משום דהנתינה ליד ש"ה א"א להיות ג"כ בלתי שליחות הבעל ולכן כיון שיש ב' שליחיות אם כולד דבר שלא יוכל שליחות הב' ליגמר דהיינו שנאבד כותבין אחר משא"כ בתנו לי שאין זה שליחות כלל כי הוא יכול ליקח בעצמו מרשותם ואין כאן רק שליחות א' של הכתיבה והחתימה ולכן מיד שכתבו וחתמו אף אם נאבד אח"כ אין כותבין אחר ועיין במ"ש לעיל בסימן קל"ו (בראי' ב') ומדברי פר"ח בסק"ב שהבאתי בסימן קל"ו (בד"ה אמנם ראיתי) והג"פ סק"ד שהבאתי שם (בד"ה שוב ראיתי) מבואר דס"ל דבנאבד קודם שנתנו לבעל אין כותבין גט אחר ע"ש ואף שהם כתבו רק באמר סתם כתבו וחתמו ולא שא' להם תנו ומ"מ מצד הסברא אין לחלק בזה ול"נ שהדבר צריך תלמוד ונ"ל בזה דאם כתבו גט אחר בלי ידיעת הבעל ונתנו לבעל וגירש בו הוי ספק מגורשת לפי שהעליתי בסיס קל"ו דכל היכי דכותבין גט אחר בנאבד אזי אם איבדו בידים או שעדיין בידם וכתבו גט אחר הוי ספקא דדינא לכן גם דין זה הוי ספקא דדינא משום דדין זה תלוי במה דאם נימא דאיבדו בידים דמי לנאבד א"כ הרא"ש בקיצור ס"ג וכן כל הס"ג דמיירי כשהבעל עצמו מגרש וכתבו שיאמר כתבו מא' עד מאה בשביל חשש גמגום ובודאי דלא חששו שימצא הגמגום אחר שיתנו לבעל דלזה לא מהני האמירה וכמ"ש בדבור הקודם אע"כ שחששו שימצא הגמגום קודם הנתינה לבעל ומדהוצרכו לאמירה זו ולא נימא שישרפוהו והוי כנאבד