נאות דשא קפט

ומה שהוקשה למהר"מ שיף ז"ל במאי נכלל חרותא בדברי עולא י"ל עפ"י דברי התב"ש הנ"ל דהוי בכלל ניקב הלב ואע"ג דלעיל השגתי עליו בזה היינו דבמנין הח"י טרפות נמנה בפ"ע מדחזינן דמנה חרותא אבל בדברי עולא שהם סוגים יותר כוללים נכלל בניקב הלב ובמנין הח"י נמנה בפ"ע כיון שנקרא טרפות מצד עצמו כמו שביארתי לעיל וזה ברור ומ"מ קשיא לי על מנין ח"י טרפות דחשיב צמקה למה לא חשיב אטום לפ"ד הרשב"א ומה שתרצתי לעיל דהוי בכלל צמקה קשה הא אין שיעורם שוה דאטום מיטרף במשהו דמה שכתבתי לעיל דזה אין נקרא אין שיעורם שוה היינו חי הוי אמרינן דהוי לקותא וכמו שביארתי משא"כ לדברינו דאין לקותא לא באטום ולא בצימוק רק מטעם אחר טרפה א"כ ודאי דהוי אין שיעורן שוה והוא מובן וא"כ איכא יותר מן ח"י טרפות וי"ל עכ"פ קושיות התוס' שם ד"ה אפיק שהקשו דלרבנן ליכא י"ח יעו"ש וא"כ י"ל דעייל אטום וכה"ג כ' מהרש"א שם ליישב קושיות התוס' הזו שבד"ה אפיק ע"ש ומ"מ לפי פשוטו עדיין אינו מיושב אצלי ודוק היטב ומה"ט נ"ל ששגג הרב פרי מגדים במשבצות זהב סימן ל"ו סק"כ בהמעשה שהביא שם וכ' דצמקה אונא דכ' בה"ג שהוא חסר היינו שהוא סופו לינקב ע"ש וכ"כ עוד בשפתי דעת סימן ל"ה סק"ה ולדעתי הוא טעות מחמת כל הראיות שהבאתי וכן מ"ש שם בסימן ל"ו בשפתי דעת סקכ"ט ביתרת שצמקה דאסור מטעם ב' לריעותא וזה לשיטתו דצימוק סופו לינקב אבל לפי מה שכתבתי חין צימוק נכנס בגדר ריעותא כלל דהא ב' לריעותא אינו אלא כששניהם מעידים על נקב משה"כ צימוק אינו עד כלל. ומאוד אני תמה על הרב שדורך תמיד בכל דרכי התב"ש לבלתי לנטות מדבריו והביא שם ג"כ דבאטום לטעם הרשב"א דטרפותו הוא משום שאינו יכיל להניף אזי אם יש בו עוד ריעותא אינו נקרא ב' לריעותא והוא ג"כ מדברי התב"ש וא"כ איך לא השגיח דבפסול דצמקה כ' התב"ש עצמו אותי הטעם שכתב הרשב"א באטום וא"כ אין לקרותו ב' לריעותא ואי"ה לקמן אבאר עוד בדינים הללו דצימוק ביתרת איך הדין בהם להלכה

ואחרי שביארתי עד כה אבוא לעיקר השאלה. יהנה לשון הרב פ"מ שהבאתי בלשון השאלה כך היא סרכא תלוי' או בועא מתוך צימוק במקצת יש לעיין כיון שהב"ח מטריף ואף דהוא נגד הגמרא מ"מ לקותא הוי ומקרי ב' לריעותא עכ"ל. הנה שהוא עצמו כ' הדבר בלשון יש לעיין ומבואר שהרב ז"ל הי' מסתפק בי ואני בעניותי אומר כי מלתא דמבעי' לי' פשיטא לי לדעתי להתיר מכמה טעמים חדא כי הרב שנסתפק בזה אזיל לשיטתי' דס"ל דצימוק סופו לינקב אבל לפי מה שביארתי דשום צימוק אפי' צמקה כולה אינה שום לקותא ואין בו משום לתא דניקב כלל איני ראוי כלל להצטרף ולהיות ב' לריעותא כי הצימוק אינו מעיד על שום דבר וכמו באטום להרשב"א וכמו שכתבתי תחלה שנית אפי' אי הוי טרפות דצמקה כולה משום לתא דניקב אפ"ה נמקה מקצתה אינו ראוי להיות נקרא ריעותא מאחר דהדבר פשוט בש"ס ופוסקים להכשיר וראה כמה כרכורים כרכרו הפוסקים על דברי בה"ג בדין צמקה אונא שלימה ואמרו כיון דלאו כולה היא כשרה וכן הקשה בב"י שם ומה"ט לא הביאו הב"י בש"ע כלל וגם רמ"א ז"ל לא הגיהו עד שבא היש"ש ולימד נתינת טעם על דברי בה"ג וכתב מאחר שדבריו דברי קבלה ראוי להחמיר כוותיה חבל צמקה מקצת הריאה לא עלה בלב שום פוסק להחמיר רק הב"ח כתב להחמיר בדבר וכל הבאים אחריו השיגו עליו לא יתכן כלל שיהי ריעותא ועיין במ"ש לעיל בסימן ע"ה (בתחלת הסימן) בטעם הראשון שכתבתי שם דיתרת אינו נקרא ריעותא ושהוא כ"ש מחסרון מבפנים ע"ש בכל דברינו בזה ותראה שכל אותן הדברים עולים ג"כ לכאן ושלא יתכן כלל שיהיה צימוק במקצת הריאה מצטרף לב לריעותא יעו"ש כי לא אכפיל הדברים שלישית נ"ל שאין מקו' כלל להסתפק בזה ולהוכיח בשום הוכח מאחר שמבוא' בש"ך ובתב"ש דחסרון מבפנים אינו נקרא ריעותא כלל וכמו שביארתי בריש סי' ע"ה ע"ש וא"כ הרי ביש"ש פא"ט סימן כ"ב כ' דריאה שצמקה מקצתה הו"ל חסרון מבפנים והביאו דבריו הש"ך והט"ז בסימן ל"ו ושאר אחרונים א"כ אין לנו שוב לספק עוד ואינו נקרא ריעותא ומכ"ש כיון שדין ב לריעותא אין לו שורש בש"ס אין ראוי להחמיר בו הרבה מכל הלין טעמי אני אומר בטח דשום ריעותא העומדת על צימוק מקצת לא הוי ב' לריעותא וכשר כן נלפענ"ד

שאלה צ"ג

ואולם בסרכא דבוקה שלא כסדרן היוצאת מתוך צימוק במקצת הריאה דאלולי הסרכא הי' צריך מיעוך ומשמוש ועתה שיש הצימוק יש לחקור אי מהני מיעוך

אע"ג דמצד הסברא למה שביארתי בסימן הקודם דצימוק אינו שום ריעותא א"כ מהני מיעוך מ"מ נ"ל להחמיר בזה לומר דלא מהני מיעוך מטעם שכתבתי לעיל בסימן ע"ו בסרכא שלא כסדרן העומדת על יתרת בדרי דלא מהני מיעוך אעפ"י שבררתי שם דיתרת להו ריעותא הוא כלל מ"מ הוי כמו סרכא מתוך הטינרי דלא מהני מיעוך אע"ג דטינרי ודאי לאו ריעותא הוא אפ"ה לח מהני מטעם דמיעוך קולא גדולה היא ובהצטרף ריעותא כל דהו לח סמכינן תו אמיעוך וכתבתי שם דיתרת לא גרע מטינרי והוי ריעותא כ"ד ה"נ האי צימוק במקצת יתכן לומר דהוי עכ"פ ריעותא כל דהו כן נלפענ"ד ועיין במ"ש בסימן ע"ו ומשם תבין לכאן מיהו אם יש ספק אם באה הסרכא מהצימוק או לא אבאר אי"ה לקמן בסימן צ"ה עיין שם

שאלה צ"ד

ומתוך דברינו הנ"ל נבאר ג"כ דין סרכא דבוקה היוצאת מתוך צימוק בין אונא לאונא למטה מחציין ויש חלון או בין אונא לאומא בלי חלון אי בעי מיעוך או לא

ולכאורה לפי מה שביארתי בסימן צ"ב דאין צימוק ריעותא כלל וא"כ אין כאן אלא ריעותא א' דהיינו הסרכא ומסתבר דלא בעי מיעוך כלל אמנם מאחר שביארתי בסימן הקודם דצימוק לא גרע מטינרי נ"ל בעי מיעוך וכמו שפסק הט"ז בסימן ל"ט ס"ק י"ג ביוצא מטינרי וכל דברים הללי כתבתי ג"כ לעיל סימן ע"ז לענין סרכות הללו היוצאין מתוך יתרת ע"ש ותבין בכאן. איברא דבמה שכתבתי שם בסימן ע"ז להכשיר בה"מ בלי מיעוך בההוא דכאן אין אני אומר כך חלא שאין להכשיר אם לא ע"י מיעוך אפילו בה"מ דבההוא דלעיל הותרתי ביתרת בה"מ משני טעמים ותרוייהו טעמי לא שייכי הכח. הטעם הראשון שכתבתי שם משום דסברא זו לדמות יתרת לטינרי אינה כ"כ הלכה פסוקה דכבר אפשר לחלק ולומר דדוקא טינרי מקרי ריעותא כ"ד שהוא עכ"פ קלקול בגוף הריאה מה שאין כן יתרת אינו שום קלקול רק שהתורה אמרה דבשני איברים טרפה ע"ש בדברינו וטעם זה לא שייך בצימוק דהוא ג"כ קלקול בגוף הריאה ומש"ה הע"ג דחינו ריעותא מ"מ לא גרע מטינרי ומקרי ריעותא כ"ד. וכן טעם השני שסמכתי עליו משם להתיר משום דמשמע מלשון הש"ך דיתרת בדרי הוא ככל שאר האונות ושכל סרכא הכשר בכסדרן בשאר אונות כשר גם בו יעו"ש ולכן סמכתי להתיר שם בהפ"מ ממילא כאן דאין לנו שום ראיה ובודאי דאין לדמות צימוק ליתרת בדרי לכן נ"ל דדינו ממש כמו בטינרי כן נלפענ"ד

שאלה צה

והיכי שיש באונא א' צימוק במקצת וממנו סרכא שלא כסדרן להאחרת ושם ליכא צימוק יש לחקור אי מהני מיעוך וכן יש לחקור בכה"ג בלמטה מחציין בחלון או בין אונא לאומא בלי חלון אי בעי מיעוך היכי דהצימוק רק במקום א' מהסרכא ובצד הב' ליכא צימוק כלל

נ"ל דבדין הראשון יש להתיר ע"י מיעוך דאע"ג דביארתי בסימן צ"ג דלא מהני מיעוך היכי שיש צימוק אינו אסור אלא היכי שבשני הראשים של הסרכא במקום שהיא דבוקה יש צימוק דאז ודאי שיצאה סרכא מהצימוק אבל היכי שאין צימוק רק בצד א' דאז יש לספק שמא הסרכא יצאה מאותו הצד שאין בו צימוק לכן לא נחמיר מספק וליכא למימר בהא דתולין הקלקלה במקילקל כיון דצימוק אין סופו לינקב כלל ולכן אין קלקול הצימוק על שהסרכא יצאה משם ועיין במ"ש שם בסוף סימן פ"א בזה ותבין כאן לכן יש להכשיר במקום הפסד כך היה נ"ל לכאורה. שוב אני רואה שאין הדבר כך דהא הט"ז דאוסר מיעוך ביוצא מטינרי אוסר אפילו אין שם רק טינרי אחת בצד א' מהסרכא אע"ג דיש ספק שמא הסרכא באה מצד השני שאין שם טינרי ובע"כ דזה שהוציא הט"ז לאסור מיעוך בריעותא כל דהו גרע מב' לריעותא דהא התב"ש והפר"מ שאוסרים ריעותא העומדת על יתרת בדרי ואפ"ה כ' הפר"מ דהיכי דאין נודע איזהו היתרת יש לתלות שמא אין זו היתירה ולא אסרינן ב' לריעותא מספק וכמו שהבאתי בסימן פ"א ובההוא דט"ז אסרינן מיעוך בטינרי א' אף שיש ספק שמא לא יצאה הסרכא מהטינרי הרי דההוא דהט"ז גרע מב' לריעותא מטעם דמיעוך הוא דבר חדש וקולא גדולה לכן בעלילה כל דהו מבטלינן המיעוך. ובודאי אין לחלק בין ספק זה איזה היתירה ובין ספק זה מהיכן באה הסרכא דמ"ש אע"כ דההוא דהט"ז גרע ולכן יש לאסור בנדון שאילתינו בדין הראשון אפילו במקום הפסד וכן בדין השני להצריך מיעוך שהוא ממש כדין הט"ז בסרכא למטה מחציין מתוך הטינרי שהוצרך הט"ז מיעוך ואפילו בטינרי א' אעפ"י שיש להסתפק דלמא הסרכא לא באה מהטינרי וה"נ בנ"ד ומ"מ במ"ש בסיף סימן פ"א לענין יתרת דכל היכי דאיכא ספק אם זו היתירה או חם הסרכא באה מהיתירה שיש להקל במקום הפסד בהא לא הדרי בי וטעמא רבא איכא לחלק בינייהו משום דיתרת לא דמי כלל לטינרי וכמ"ש בסימן הקודם שאין שום קלקול בקרומי הריאה ולכן אעפ"י שהסכמתי לעיל בסרכא על היתרת שלא יועיל מיעוך מטעם שהיתרת הוא ריעותא כ"ד לא אמרתי זאת רק לצאת ידי התב"ש והנמשכין אחריו שהם מחזיקים יתרת לריעותא גמורה לכן לא רציתי להקל כ"כ שלא להחזיקו אפילו לריעותא כ"ד. אבל בחמת דל"ד כלל לטינרי לכן כשיש ספק שפיר יש להקל בו כיון דהפר"מ עצמו דמחזיק