נאות דשא קסא

אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי וכיון דהחוב הוא ודאי מחויבין לשלם (ועיין ח"צ סימן ד' בסופו מ"ש בשם מהריב"ל ז"ל דומה לזה ע"ש) ומנא אמינא לה משום דקשיא לי בדברי רש"י ז"ל דאההוא דפריך בב"ק דף קי"ב משום דאמרי אין אנו יודעים פטורין פי' רש"י ז"ל בתמי' הואיל ויודעים שהגזלה בא לידו דברי ושמא הוא וברי עדיף עכ"ל ור"ל דהו"ל ספק בפרעון דחייב לשלם וקשיא טובא הרי ביורשים ליתא להאי דינא ואנן טענינן עבורם כל טענות מסופקות שאפשר לטעון וע"כ שטעם המקשה הוא או כדברי הרא"ש שם דמלתא דל"ש לא טענינן ליתמי או כדברי הרמב"ן שם דיש עדים וראה דאבוהן גופי' לא הוי מצי למטען כך וא"כ מה תלי רש"י ז"ל בברי ושמא ולכן נ"ל בכוונתו משום דלישנא דברייתא דתני אין אנו יודעים חשבונות שחישב אבינו עמכם משמע דה"ק שאנו יודעין שהי' בינך ובין אבינו משא ומתן ועסקים הרבה וחשבונות ואולי הי' לכם באיזה פעם חשבון שנשאר איזה סך בידך וזה הוי טענות יל"ב מש"ה פריך דכה"ג לא טענינן ליתמי מספק כיון דהחוב של הגזלה ברור הוא ולהכי הוצרך לתרץ שטוענים כך בברי ונאמנים במגו דכל היכי דטועני' ברי מה לי הוא מה לי אבוה וא"כ מוכח מדברי רש"י דטענות יל"ב לא טענינן מספק ואי תקשי לך הרי הרא"ש והרמב"ן חלוקים בזה מדהוצרכו לפרש דמש"ה אין טוענים בשמא משום דהוי מלתא דל"ש או משום דאיכא עדים וראה משמע דבלא"ה הוי טענינן להו הא ליתא דאינהו לא הוצרכו להכי רק משום דהקשה להם למה לי למימר דהיתומים טוענים ברי הרי בלא"ה נטעון להם לקוח שזה הוא טענה המבטלת גוף התביעה וכן הוא בהדיא בדבריהם דמשום טענת לקוח כתבו כך אבל בטענת יל"ב י"ל דמודים לרש"י ז"ל כן נ"ל. אכן בשביל שאנו מדמין לא נעשה מעשה בפרט להוציא מהיתומים כי הוא מלתא חדתא לא מצאנוהו מבואר בפוסקים אבל עכ"פ מחמת טעמים אחרים נ"ל ברור דאין על שמעון רק קבלת חרם שאין חייב לראובן משום מו"מ ושאר דברים שהי' ביניהם ויגבה השר כל החוב מעזבונו של ראובן אע"ג דשמעון יש לו דין לוה בחצי החוב מ"מ מאחר שמחויבים היורשים לשלם אח"כ לשמעון א"כ אפוכי מטרתא למה לי וליכא למימר דנ"מ לענין זב"ד שיצטרך שמעון להמתין זמן ב"ד אח"כ להיורשים דז"א דאין כאן מקום כלל לזמן ב"ד שניתן להשתדלות מעות ובזה מי ישתדל כי אין לו לגבות רק מה שנשאר תוך העזבון שעדיין עומד בתפיסת הבית וגובה ממה שיש בעין לכן כך הוא הדין שהדיינים יאמרו להשר שיגבה מעזבון ראובן והש"י יצילנו משגיאות והנלפענ"ד כתבתי אחר כתבי כ"ז ראיתי בפרח מ"א ח"א סימן קי"א עובדא ממש כנ"ד ופסק כדברי והביא קצת ראיותינו וע"ש אף דעובדא דידי' הוא קצת חלוק מנ"ד מ"מ המעיין בכל דברינו יראה דלדינא הין חילוק ואין להאריך ודו"ק היטב

שאלה ס"ב

שלום לכבוד כו באתי להשיב על כל שאלותיך. ראשונה שאלת אדם שהיה לו טלית קטן לצורך שישכב בה בלילה ולצורך יום הי' לו אחרת נאה הימנו ואח"כ נקרע הטלית קטן של יום ויחוד את השני' שילבשנה ביום ובלילה ולדעת הרא"ש הובא בא"ח סימן י"ח דס"ל דכסות לילה פטור אפי' לובשו ביום וא"כ ט"ק זה הי' מתחלתו פטור מהציצית ופסק רמ"א שם דספק ברכות להקל ואין לברך על טלי' אא"כ הוא חייב להרמב"ם והרא"ש דהיינו שמיוחד ליום ולובשו ביום ע"ש וא"כ איכא למיחוש שלא לברך על ט"ק זה אפי' אחר שיחדו ליום משום דהו"ל תעשה ולא מן העשוי כמו הטיל לבעלת ג' כנפות דהו"ל תולמ"ה משום דמעיקרא הי' הטלית פטור או דלמא שאני התם שא"א לאותו הטלית שיתחייב בציצית אלא ע"י מעשה שיעשה לה עוד כנף משא"כ בזה שיוכל להתחייב הטלית ע"י יחוד בעלמא שמיחדו ליום ואינו מחוסר מעשה מש"ה לא הוי תולמ"ה ואמרת שמצאת שנסתפק בזה הרב פרי מגדים במשבצות זהב סימן י"ח סוף סק"א ולא הכריע כלום ובקשת לעמוד על דעתי בזה

גרסינן במנחות דף מ' ע"ב אמר רב הונא הטיל לבעלת ג' והשלימה לארבע פסולה משום תולמ"ה כו' עד דלמא לבטולי מכוין ובל תוסיף ליכא מעשה איכא יעו"ש בתוס' ד"ה והאמר ר' זירא שהקשה היכי ס"ד דר"ז לית לי' תולמ"ה הא ר"ז גופי' אית ליה לעיל כו' והמעיין בפרש"י יראה שמשיב קושי' זו בהדיא דבודאי ציצית שמתחלתו הי' פסולים ודאי אמרינן בי' תולמ"ה רק הפלפול הוא היכי שעשה ציצית שמצד עצמן כשרים לגמרי ולשם ציצית רק שהטלית היתה פטורה אי שייך בזה תולמ"ה יעו"ש והוא ג"כ כהתירוץ שתירצו התוס' והנה הרא"ש ז"ל מפרש ג"כ כפירש"י ז"ל ואולם הרמב"ם ז"ל הובא בטור א"ח סימן יו"ד פסק דבנתכוין לבטל כשר אבל בנתכוין להוסיף פסול וזה היפוך מדברי הש"ס ולכן הוצרך הב"י שם לומר שהוא מפרש הש"ס בדרך אחר ע"ש בב"י בד"ה והרמב"ם וע"ש באורך ולא אבאר לך הכל באורך כי ת"ל הספרים מצויין רק אעתיק לך הצריך לענינינו וז"ל שם ורב פפא פליג כו דכי מכוין לאוסיפו כיון דעבר בבל תוסיף ליכא עשה בכשרות ושתי הציצית פסולה ואין להם תקנה משום דכיון דנפסלו הראשונים כשהטיל השניים בכוונת תוספת בטלה עשייתן הראשונה והוי כאלו נעשו בפסול (כוונתו משום דהוא ז"ל כ' באותו הסימן בד"ה והיכי ובכמה דוכתי דתולמ"ה לא אמרינן אלא היכי דהי' פסול בתחלת עשייתן אבל אם בתחלה הי' כשרים ונפסלו חוזרים להכשירם ול"א תולמ"ה וא"כ ה"נ הרי הראשונים נעשו מתחלה בהכשר לכן כ' כיון דעבר עברה הו"ל כאלו בטלה העשי' הראשונה והו"ל תחלת עשייתו בפיסול וק"ל) וכשחתך השניים הוי קמאי מן העשוי בפסול וכ"ש שאם חתך מן הראשונים שפסולים השניים שהרי תחלת עשייתן הי' בפסול וכי מכשרינן עכ"ל ומעתה נ"ל להוכיח ספק הזה שנסתפקת דהא הכא נהי שעבר על בל תוסיף בשעת עשייתן שנתכוין להוסיף ואז נפסלו שני הציצית מ"מ הרי בידו בכל עת לבטל א' מהן ואז ליכא בל תוסיף והדרי ומתכשרי דאע"ג דכבר עבר בב"ת בשעת עשייתן מ"מ בכל עת שמתכוין לבטל בטל בל תוסיף ומכ"ש התוס' שם במנחות דאפי' מאן דס"ל דלעבור אב"ת לא בעי כוונה מ"מ כשנתכוין בפי' שלא לשם מצוה ליכא ב"ת א"כ בכל אימת שיכוין שא' מהציציות יהי' חוטין בעלמא ליכא ב"ת א"כ נהי שמתכוין מתחלה להוסיף למה יהי' בי' תולמ"ה כשחתך א' מהם הלא הפסול עומד להתכשר בלי מעשה רק במחשבה בעלמא שיכוין לבטל אע"כ מחוסר מחשבה כמחוסר מעשה דמי וה"ה לענין כסות המיוחד ללילה ואין לחלק דדוקא התם כיון שעבר על ב"ת והוי עשיית הציצית בפסול אז שייך תולמ"ה אפי' שאינו מחוסר רק מחשבה אבל בכסות המיוחד ללילה דאינו מעשה בפסול רק שלא לצורך ל"א תולמ"ה היכי שאינו מחוסר רק מחשבה דהא ליתא דהא להלכתא אין חילוק בין מעשה בפסול ובין מעשה שלא לצורך דבכולהו שייך תולמ"ה וא"כ אין חילוק ביניהם הרי לנו ראיה לנ"ד לפי' ב' אליבא דהרמב"ם וכן נמי לפי מה שמפרש הט"ז שם בסק"ט לדעת הרמב"ם יעו"ש דרבא בא לפסול בהטיל למוטלת משום דכיון דעבר בב"ת לא הוי מעשה שלא לצורך אלא בפסול ופליג עלי' רב פפא ממאי דגברא לאוסיפו מכוין כו' ע"ש בט"ז באורך. הרי דכל שיודעים דבשעת עשיה נתכוין להוסיף הו"ל תולמ"ה ול"א שזהו פסול שעומד להתכשר במחשבה כגון אם יבטל אח"כ וכנ"ל

וליכא למימר דלעולם בנ"ד כשר כיון דמעיקרא לא מחוסר אלא יחוד ליום ויחדו ליום אח"כ ומש"ה כשר דכיון דמחוסר יחוד לאו כמחוסר מעשה דמי א"כ הוי לענין פסולא דיחוד ללילה כאלו היה כשר מעיקרא משא"כ בההוא דהטיל למוטלת אם נתכוין מתחלה להוסיף ואח"כ נפסק א' מהציציות שפיר הוי ליה תולמ"ה כיון דאותן ציצית אנו באים להכשירו על ידי פסיקת האחרים ולענין הכשר זה היה מחוסר מעשה משום הכי הו"ל תולמ"ה הא ליתא חדא דאפילו אם נאמר כן מ"מ איכא ראיה לנ"ד מדבריהם של הפוסקים הללו הרמב"ם וכל העומדים בשיטתו דס"ל במתכוין לבטל כשר ובמתכוין להוסיף פסול ולא אשתמיט חד מינייהו לבאר ולכתוב בנתכוין להוסיף בנתבטל אח"כ א' מהציציות שרי דלענין הכשר זה לא היה מחוסר מעשה אלא ע"כ דאפי' בכה"ג הו"ל תולמ"ה ותו דודאי מצד הסברא אין לחלק בהכי דכיון דעומד להתכשר ע"י ביטול ונימא דלא הוי כמחוסר מעשה הו"ל כאלו נעשה בהכשר ומש"ה יוכל להתכשר גם ע"י פסיקה אע"כ דאף היכי דחזר וביטלו פסול משום תולמ"ה כיון דמתחלה כשנתכוין להוסיף הי' פסול ומחוסר ביטול כמחוסר מעשה דמי דאע"ג דהיכי דממילא מתכשר ל"א תולמ"ה כגון ציצית שעשאן בלילה להרמב"ם דלילה לאו זמן ציצית הוא בשום מלבוש אפ"ה כשרים הציצית כמ"ש במשבצות זהב שם בסי' י"ח סק"א היינו משום דשם מתכשרי ממילא ולילה לאו מחוסר זמן הוא משא"כ בהטיל למוטלת ובנ"ד דלאו ממילא מתכשרי אע"ג דההכשר א"צ מעשה מ"מ מחוסר יחוד וביטול כמחוסר מעשה דמי כן נ"ל. מיהו לכאורה נוכל לסתור הראיה ולומר דאחר שעשה הציצית בכוונת הוספה אינו יכול לבטלם ואין מחשבה או דבור מוציא מיד מעשה אלא מעשה הוא שמוציא מידי מעשה אמנם ז"א חדא דמצד הסברא יכול לבטל ואין זה ענין כלל למחשבה שלא יוציא מידי מעשה כי לעבור בב"ת תלוי בכוונה וכן נמי קיי"ל מצות צריכות כוונה ואפי' למ"ד מצות א"צ כוונה אפ"ה כל שמכוין להיפוך שלא לצאת בו אינו יוצא וה"ה בזה כל אימת שמתכוין לבטל ציצית א' שיהי' כחוטין בעלמא ולא יהי' ציצית כלל אזי ליכא תו ב"ת ותו דאי נימא הכי ודאי דלא הי' יכול לבטל ציצית הראשונים בעשיית האחרוני' דאי נימא דאין יוכל להתבטל מתורת ציצי' אלא ע"י מעשה ודאי הוי בעי' מעש' ואיך יתבטלו הראשונים שיש בהו מעש' גמור להכשיר ע"י שעושה את האחרונים א"ו לא בעינן מעשה וכנ"ל ותו דבשים לב היטב אל הענין נבין שאין בסתירה זו כלום

דהנה קשיא לי לכאורה טובא במאי דאמר הש"ך דאי מתכוין גברא לאוסיפו עבר בב"ת והא קיי"ל כלי קופסא אינו חייב בציצית וציצית חובת גברא וא"כ כשעושה ציצית בטלית כ"ז שאינו לובשו ליכא בי' מצוה כלל וא"כ ודאי לא עבר על ב"ת כשעושה הרבה ציצית בטלית דהגע בעצמך מי שעושה תפילין בח' טוטפות ודאי אינו עובר בב"ת הם אינו מניחן וה"נ בזה כיון דבעשיית ציצית חלו בטלית ליכא מצוה כלל ודאי לא עבר בב"ת ואפי' עושה הציצית ודעתו ללובשו אפ"ה אין מקום לעבור בב"ת ולא הוי רק שחישב לעשות עבירה ולא עשאה ה"נ זה חישב לעבור על ב"ת אבל עדיין לא עבר וא"כ איך אמרינן דע"י שעבר בב"ת הוי מעשה בפסיל ודוחק לומר דדין הטיל למוטלת מיירי שעשה זאת