נאות דשא קיט

בזיתי ניקוף לענין מעשר ראשון ומעשר שני מ"מ הנך רואה שחילוק גדול יש ביניהם דתרומת מעשר מוכרח ליתן לכהן בחנם כמ"ש הרע"ב שם משא"כ המעשרות ולענין הא הוא דאמרינן דחז"ל עשאוהו כאלו כולו טבול לתרומת מעשר כדי שיפריש לפי חשבון מהכל ויתנו לכהן בחנם כאלו הוא עצמו הי' חייב וה"נ בחלה ואע"ג דהרע"ב שם במשנה וי"ו כתב לענין ספק חלה בגר שיפריש ומוכרה לכהן ולא הוצרך ליתנה בחנם התם שאני דספיקא הוא והממע"ה ועיי"ש בתוי"ט משא"כ הא דליכא בי' ענין ספק רק חז"ל גזרו עליו שכל שאין לו פרנסה ממ"א הוי כאלו כולו טבול לחלה וצריך להפריש בחשבון כל העיסה וליתן הכל לכהן בחנ' ומה"ט במשנה ט' וח' לא כ' הרע"ב שימכור לכהן ואדרבא במשנה ט' בזיתי ניקוף כ' בהדיא שצריך ליתן לכהן בחנם התרומת מעשר ומהא גופי' מוכח דלא כהש"ך דאם איתא דדינא הכי הוא דכיון שטבל אוסר במשהו נעשה הכל טבל כמו חנ"נ עד שיוכל להפריש ממנה על החיוב א"כ למה ישתנה דין תרומת מעשר מדין המעשר. דגם לענין מעשר הי' ראוי לומר כך דכיון שהכל נעשה טבל צריך להפריש המעשר וליתן לכהן א"ו כמ"ש דבאמת דין חנ"נ לא שייך הכא כלל שנאמר שנתהפך להיות טבל כמו שהי' תחלה ומש"ה ביש פרנסה פטור לגמרי רק דבאין פרנסה אמרו חז"ל הואיל דבלא"ה מוכרח להפריש כשיעור מכל התערובת כדי שיהי' לפי חשבון מחיוב על החיוב מש"ה בתרומת מעשר דבלא"ה נעשית מדומע וא"א שיאכלנו מש"ה אמרו שיהי' כאלו הכל טבל ויתן הכל לכהן בחנם משא"כ לענין מעשר לא אמרו כך אלא הוא עצמו אוכל השאר כיון שאין בו דין מדומע וכל זה הוא מבואר בהדיא בדברי הר"ש והרע"ב ואע"ג שהר"ש כ' לענין תרומת מעשר ונותן הכל לכהן או מוכר לו היתר לפי חשבון יעו"ש ופירשה התוי"ט בריש דמאי דהר"ש נסתפק אי מוכר אי נותן ובל' ספק כ' כך ע"ש בתוי"ט ל"ק על הר"ש תיפוק לי' דנותן דאל"כ למה לי טעמא דנתהפך הכל להיות טבל דז"א דאין זה מבואר במשנה רק הוא עצמו כ' דברים אלו שנעשה הכל טבל וא"כ ודאי דלא מצי למיפשט ספיקו בזה רק משום דמשמע לי' יותר דנותן בחנם (דהכי משמע פשטא דמתניתן דמחלק בין תרומת מעשר למעשר ואי מוכרה ליכא חילוק כלל ואי משום דתרומת מעשר מוכר ומעשר אוכל הוא מחמת שזה מדומע וזה אינו מדומע אבל לא שייך בהא לישנ' דמתניתין דאמר מוציא תרומת מעשר לכל ומעשר לפי חשבון דמה ענין לפי חשבון לזה ומה"ט כתב התוי"ט בריש דמאי דמהך מתני' משמע דתרומת מעשר נותן לכהנים ע"ש ומה"ט נמי כתב הרע"ב בפשיטות דנותן בחנם ולא מספקא ליה כלל ולמאי דבעי הר"ש לומר דמוכר צ"ל דבאמת אין חילוק כלל בין ת"מ למעשר ולישנא דמתני' לאו דוקא חלא קושטא דדינא אתי לאשמועינן דת"מ א"א לו לאכול כלל כפי שיעור כל התערובת משא"כ במעשר אפשר לו לאכול כל המותר מן לפי חשבון) מש"ה כתב תחלה דנעשה הכל כאלו היא חייבת אבל באמת אם נימא דמוכר א"צ באמת לטעם דנעשה הכל טבל דבלא"ה מפריש מהכל כמו שגם מעשר מפריש מהכל ותו דאפילו למה שרוצה הר"ש לומר דמוכר אתי נמי שפיר דכמו שמתפרש המשנ' דמחלק בין תרומת מעש' למעש' וכוונת המשנה דבת"מ לא אפשר לו לאכול כל שיעור ת"מ הראוי לכל התערובת משום שנעשה מדומע משא"כ במעשר אפשר לו לאכול המותר ה"נ יתפרש לשון הר"ש שכ' דבאין לו פרנסה נעשה כאלו כולו טבל ר"ל דממילא כך נעשה ולא דינא ולא טעמא קאמרו כמו שסבור הש"ך ז"ל אלא דבאמת דין זה שיהפך איסור את היתר להיותו נעשה איסור לא שייך הכא כלל דבדבר שיש לו תקנה לא אמרינן חנ"נ וכמ"ש בסימן הקודם וראי' דביש לו פרנסה שרי וכן אפילו באין פרנסה מ"מ אין צריך ליתן לכהן המותר הרי דאין החולין נתהפכו לטבל נמצא דמ"ש הר"ש והרא"ש שנתהפך להיותה טבל כולה ומחמת שטבל אוסר במשהו לאו דינא ולאו טעמא קאמרו אלא פירושא דמתני' אמרו דמחמת דטבל אוסר במשהו ולא נתבטל ממילא מוכרח להפריש כשיעור מכל התערוב' וא"כ נעשה מדומע ואסור לאכול כל הת"מ וכל החלה כמו אלו הי' כולו טבל וזה מבואר בהדיא בלשון הר"ש ויותר מבואר הוא בלשון הר"מ יעו"ש תראה כך בהדיא וזה מוכרח כיון דבאו לפרש המשנה וכתבו בהדיא בסוף דמאי במשנה זיי"ן דלענין מעשר לא נעשה כולו טבל רק לענין ת"מ והרי הנך רואה דפירשו כאן בהדיא דלדינא אין שום חילוק דין בשניהם רק דהחילוק הוא ממילא מחמת שזה מותר לזרים ואינו מדמע וזה אסור לזרים א"כ מבואר בהדיא דגם לענין ת"מ אין ההיתר נהפך להיעשות טבל אע"כ דמאי דקאמרי שנעשה כאלו הכל טבל ה"נ קאמרו דממילא נעשה כך שצריך להוציא כ"כ חלה או ת"מ לכהן כאלו הי' כולו טבל והמדקדק היטב בהר"ש והר"מ והרע"ב יראה כך בבירור וכן הוא ג"כ כוונת הרא"ש ז"ל ולא באו כלל ללמדינו שום דין לומר דהטבל מהפך את החולין ועושהו טבל ודלא כהש"ך ז"ל ובהא נתיישב ג"כ מה שהקשה הש"ך שם בסק"כ על הר"ש והרא"ש למה להו למימר דאין השאור בטל בעיסה תיפוק לי' דנעשה כולו טבל יעו"ש ולשטתו הוא שהוקשה דהוה סבור דנתהפך החולין ונעשה טבל אבל כבר אמרנו דאינו כך ועיין בדברינו בסוף סימן הקודם (בד"ה ועתה נשים) מה שביארנו שם קושיות הש"ך שהוא דמלשונם משמע דבשאור לחודי' הוא דאיכא חיוב דאורייתא והרי גם בכל העיסה איכא חיוב דאורייתא יעו"ש ולדברינו כאן אין מקום כלל לקושייתו לא מבעיא לפי הסברא שרצה הר"ש לומר דמוכר הת"מ דלסברא זו אפי' מדרבנן אין החולין מתהפך להיות טבל רק דמתני' אמרה דממילא נעשה כאלו הכל טבל לפי שמפריש מכל התערובת ושוב נעשה הכל מדומע כמו שביארנו דמה דכתבו דטבל אוסר במשהו ונעשה כולה טבולה לחלה לא דינא ולא טעמא קאמרו א"כ פשיטא דאפילו היכי שהשאור נ"ט בעיסה מ"מ ליכא חיוב דאורייתא רק בשאור, גופי' ולא בעיסה עצמה אפי' חיוב דרבנן משום דאין דין חנ"נ בטבל דהא אלו יש פרנסה ממ"א העיסה פטורה נמצא דלפי סברא זו פשיטא שאין מקום לקושיא זו אלא אפי' לפי הסברא שתפסו הרע"ב והתוי"ט עיקר דנותן ת"מ לכהן בחנם ובארנו דלפום סברא זו הא דאמרו דנעשה כולה טבולה לחלה דינא קאמרי ור"ל כיון דבלא"ה לא יהי' אפשר לו לאכול עבור שנעשה מדומע מש"ה אמרו חז"ל שיהי' על כל החולין שם טבל לענין שצריך ליתן הכל לכהן כל שאין פרנסה ממ"א גם לפום זו הסברא אין מקום לקושיות הש"ך חדא דסוף סוף חיוב דאורייתא ליכא בעיסה אף אם השאור נתן בה הטעם דזה שנעשה כולה טבולה היא רק מדרבנן ותו דאפילו חיוב דרבנן ליכא בי' לענין דלא להוי מה"ח עה"פ וכמו שבארנו באורך דאע"ג דנעשה כולה טבולה אפ"ה שם חלה א"א לחול עלי להפריש ממנה אפילו על איסור דרבנן משום הכי הר"ש והרא"ש כשבאו לתרץ הא דמפריש ממ"א דלא להוי מה"ח עה"פ לא מצי לתרץ רק דהשאור אינו בטל אבל אם הי' בא להפריש על העיסה הי מה"ח על הפטור ונתיישב קושיות הש"ך היטב וכ"ז הוא ברור ומוכרח למעיין היטב בפשטי' הדברים בע"ה וממילא שאחרי כל הדברים והאמת האלה שנתברר לנו בע"ה אין מקום למה שעלה על דעת הש"ך בסקי"ח בכוונת הפרישה לומר דבעיסה שנתערבה אין להפריש מני' ובי' משום דאינה טובלת וסלקא לי' להש"ך פי' זה בדברי הפרישה לשטתו דס"ל דהיתר הפרישה מני' ובי' במקום דאין בילה הוא מטעם דנעשה כולה טבולה וממילא כשכ' הפרישה דעיסה אינה טובלת כוונתו ואסור להפריש מני' ובי' ומש"ה השיג עליו אבל למה שנתבאר לנו דהך דנעשה כולה טבולה לא יתן ולא יוסיף רק הא דמותר להפריש מני' ובי' הוא מטעם בילה א"כ ודאי לא כיון כלל הפרישה לאסור הפרשה מני' ובי' כמו שעלה על דעת הש"ך אלא נ"ל ברור דהפרישה קאי לענין פרנסה דאמרינן דמותר להפריש ממ"א ולא הוי מה"ח על הפטור משום דאין השאור בטל לפי שהוא נ"ט ואינו בטל מדאורייתא אדרבא טובל כל העיסה כל זמן שאין מפריש עלי' ממ"א ואהא קאמר דבעיסה אינה טובלת ולכן אסור להפריש ממ"א דהו"ל מה"ח עה"פ ולשון אינה טובלת לאו דוקא דהא כבר נתברר דגם שאור אינו טובל העיסה לענין מה"ח על הפטור דדין חנ"נ ליתא בטבל אלא לישנא בעלמא נקט דעיסה אינה אוסרת מדאורייתא העיסה שנתערבה אצלה אלא אדרבה היא עצמה בטלה מדאורייתא ולכן א"א להפריש עלי' ממ"א ולשון שכ' הפרישה עיסה כל זמן שאין לה שיעור חלה אינו מובן (ולדרך שהי' סבור הש"ך בכוונת הפרישה לכאורה ליכא פתרא להאי לישנא כי מה שפירשתי לשון זה לפי דרכינו לא יתכן פי' זה כ"כ לפי דרך הש"ך בדברי הפרישה כמבואר למעיין וגם מ"ש הש"ך ותימא דמ"ש כו' דחלה אין לה שיעור מן התורה עכ"ל לית לה פתרא כלל ולא ידענא מה אידן בי' וספר הפרישה אינו לפני כעת ועיין בנה"כ במה שפי' דברי הפרישה והוא דחוק מאוד כמ"ש בעצמו שם והאמת נ"ל כמ"ש) ונ"ל דה"ק דדוקא שאור אינו בטל כיון שנותן טעם אבל עיסה. כל זמן שאין בה שיעור חלה ר"ל שאין בה שיעור שיתחייב בחלה ולא מתבטל בזו שנתערבה בתוכה דהיינו שתהי' כמותה או גדולה ממנה. או צ"ל כל זמן שאין בו חיוב חלה וכוונתו שלא נתבטל או יש איזה ט"ס אחר בלשון זה אבל כוונתו נ"ל ברור כמ"ש והמדקדק היטב ימצא שכל מה שהעלנו בביאור דינים אלו הוא האמת הברור בע"ה ודלא כהש"ך ז"ל

ומתוך מה שהארכנו עד הנה נוציא דבר א' שהוא צורך לשאילתינו והיא מה שאמרנו דאע"ג דנימא דטבל אוסר בכ"ש ונעשה כולה טבולה שנמצא כל העיסה נעשית טבל מ"מ היינו דוקא לענין האיסור שיש בתוכה וצריך תיקון אבל שיחול עליו שם חלה שיוכל לפטור את השאור שלא יהי' מה"ח עה"פ אע"ג דגם השאו' הוא חיובי' רק מדרבנן כגון שאינו נ"ט ועיסה זו טבולה ג"כ מדרבנן מ"מ לא מהני דמ"מ כיון דעיסה זו כבר הורמה חלתה ונפטרה תו אע"ג דאית בי' איסור טבל מ"מ שם חלה א"א שיחול עלי' דחנ"נ לא אמרינן בטבל בכדי שתהי' טבל גמור שתוכל להיעשות חלה ומ"מ מעצמה על עצמה מועיל שפיר דהא לא אמרינן רק דמהעיסה על השאור לא מהני ההפרשה ומש"ה מפריש לחשבון כל העיסה ואית ביה מן השאור על השאור ומהעיסה על העיסה הרי דהעיסה על העיסה מועיל שפיר ולא אמרינן איך יחול שם חלה עלי' דהא ליתא דנגד עצמה מועיל שפיר דנהי דאמרינן דא"א לחול שם חלה מחמת שכבר הורמה חלתה ונפטרה מ"מ לגבי אותו החיוב שבא על עצמה שלא בא החיוב רק אחר שהורמה א"כ אין בו חיוב חלה גמורה לכן נפטרה והבן כי הוא דבר דק ונכון (כבר הי' בדברינו עוד דרכים לומר דאין נעשה כלל שום טבל כאשר בארנו שם דמאי דאמרו