נאות דשא קי

חברו שלא מדעתו אפילו זכות הוא לו כל שלא עשאו שליח בעצמו וא"כ לדבריהם צ"ל דהא דהתיר רבי ליוחנן חקוקאה היינו רק כשאין המפקיד בעיר והוי משיב אבדה דאז נעשה שליח מדעת התורה משא"כ בנ"ד

ואומר אני דאין זה סתירה מכמה טעמים חדא כיון דכבר העליתי בהיתרים הראשונים דלכ"ע ליכא בנ"ד אפילו תוך הפסח רק תרי דרבנן ושאפשר דאפילו איסור דרבנן לית בי' כאשר בארתי באורך א"כ אפילו נימא דלדעת הנ"י והפוסקים העומדים בשיטתו אין היתר מ"מ הא כלל הוא בינינו היכי שיש מחלוק' הפוסקים אם הוא איסור דרבנן הלך אחר המיקל ומכ"ש כאן דאינו רק תרי דרבנן וגם ספקא דנוכל לומר דשרי לגמרי א"כ פשיטא דנוכל לסמוך על דעת הפוסקים החולקים על הנ"י ותו דלדברי הנ"י הנ"ל ודאי דאע"ג דאין המפקיד בעיר היה ראוי לומר שאין רשאי למכור וליעשות שליח בלי דעתו דאע"ג דהוי משיב אבידה מ"מ גם משיב אבידה אינו רק מתורת זכין לאדם שלא בפניו ואפ"ה ס"ל להנ"י דבמידי דממונא בעינן דעתו אע"כ צ"ל דמה שהותר רבי ליוחנן חקוקאה היינו משום דאע"ג דהוי מידי דממונא דהיינו ענין המכירה מ"מ כיון דמחמת איסור חמץ הוא בא והוא עושה זאת בשביל האיסור כמידי דאיסור דיינינן לי' ולא כמידי דממונא או לומר כיון דהולך לאיבוד ושוב לא יהא ממון כלל אם לא ימכרנו לא מדמינן לי' כלל למידי דממונא וא"כ כ"ז שייך נמי היכי שהוא בעיר. ועוד העליתי באורך לומר דבנ"ד נמי שייך למימר מגו דאי בעי זכי לנפשי רק שלא רציתי להאריך לפי שאין בו נ"מ כ"כ כי נ"ל ברור שאין אנו צריכין בנ"ד לכל זה כי די לנו בטעמים שכתבתי ועוד נ"ל בפשיטות דההוא דנ"ד ודאי לאו מידי דממונא הוא כיון שאינו מוכרו לנכרי לחלוטין רק כדי להפקיע איסור חמץ ויודע שהנכרי יחזירנו לו וכמ"ש אח"כ מיד: ועוד נ"ל דאפילו אם היה מקום לנו לפלפל בענין המכירה שהי' שלא בידיעת הבעלים היינו דוקא אם הי' מוכרו מכירה גמורה ובהא הוא דהי' מקום לומר אולי המכירה בטלה דשמא לא ניחא ליה לבעלים במכירה זו דשמא בדעת הבעלים שוה יותר משא"כ מכירה זו הנהוגה בינינו שאין מוכרה רק להפקיע איסור חמץ ויודע שהנכרי יחזירנה ואין קפידא לבעלים כלל במכירה זו דאין שום נ"מ למי ימכור או בכמה ימכור ודאי י"ל דמהני שפיר מכירה זו אפילו בלי ידיעת הבעלים ואפילו באינש אחרינא שאינו נפקד כלל אם מכר יש מקום לצדד ולומר דמהני שפיר

ומנא אמינא לה מההוא תשובת תה"ד סימן קפ"ח שהבאתי לעיל שכ' דע"י קלקול העיסה רשאי אפילו אינש דעלמא להפריש חלה וכ' שם וז"ל אע"ג דבפ"ק דחולין אמרינן האומר לשלוחו צא ותרום והלך ומצאו תרום אין חזקתו תרום משום דדלמא אינש אחרינא שמע ואזיל ותרם והו"ל תורם שלא מדעת הרי דאע"ג דבעידנא דתרם האי ידע דניחא לי' לבע"ה שהרי ציוה לשלוחו לתרום מ"מ כיון דלדידי' לא ציוה לא מהני י"ל דדוקא בתרומה לא מהני דשמא דעת בע"ה דדוקא שלוחו יתרום שיודע באיזה מדה רגיל בע"ה לתרום בעין יפה או רעה או בינוני משא"כ חלה בזה"ז דהכל שוין בו לתרום כזית אין לומר כלל שיש קפידא מי יפריש ואי קשה מההוא דב"מ מי שתרם פירותיו של חברו ובא בע"ה ואמר כלך אצל יפות דאמרינן החם אי לא שוי' שליח מעיקרא אינו תרומה דבעינן שלוחכם דומיא דאתם מה אתם לדעתכם כו' הרי דאע"ג דחזינן בתר הכי דניחא לי' במה שתרם אפ"ה לא הוי שליח כיון דמעיקרא שלא לדעת הוי לא דמי דהתם בשעת ההפרשה לא ידעינן דניחא לי רק דנימא אח"כ אגלאי מלתא למפרע דניחא לי' הא לא מהני משום דבעינן לידע בשעת השליחות אבל הכא הוי דומיא דאתם דאנן סהדי דאי הוי הכי הוי ניחח לי' עכ"ל בקצרה ממילא ה"נ ממש בדבר שאנו עסוקים בו דמכירת חמץ דמי ממש לחלה בזמן הזה שהכל שוים בו שאין מוכרין לנכרי רק להפקיע האיסור ויודעים שהנכרי מחזיר אחר פסח וליכא ביה קפידא כלל וכיון דאלו לא מכרו הי' החמץ מתקלקל שפיר מהני מכירתו בלא דעתו ודמי ממש לחלה כן נ"ל נכון

ומדברי ת"ה הנ"ל הקשיתי על הש"ע י"ד סימן של"א סעיף ל"ד שכ שם דין זה דאין חזקתו תרום ולמה לא כתב עלה דבזה"ז דאין לתרומה שיעור ליתא לההוא דינא דהא הת"ה לא תירץ רק דבתרומה כיון דאיכא עין יפה ורעה ובינוני וא"כ בתרומה בזה"ז לא שייך זה ודמי לחלה וכקושיות הת"ה וכי היכי דכ' המחבר שם בסעיף ל"ה על דין שותפין וז"ל ונ"ל דבזה"ז דאין לתרומ' שיעור כו' ה"נ הו"ל לכתוב בההוא דסעיף ל"ד. ואמרתי ליישב די"ל דדין זה איתא אפילו בזה"ז משום דאיכא למיחש דלמא תרם אינש אחרינא שלא שמע כלל שהבעה"ב ציוה לתרו'. וכמ"ש תה"ד בסוף דבריו שהבאתי תחלה דהיכי דבשע' הפרש' לא הוי ידעינן דניחא ליה לא מהני והתה"ד שהקשה מהך דחולין לא הקשה אלא מלשון הגמרא דקמר דלמא אינש אחרינא שמע ואזיל תרם מש"ה הוקשה לו כיון דשמע א"כ ידע בשעת השליחות דניחא ליה מש"ה הוצרך לתירוצי. אבל באמת בלאו ה"ט נמי איכא למיחוש דלמא אינש אחרינא דלא שמע כלל תרם ואז ודאי אינו תרומה כיון דלא ידע בשעת השליחות כלל דניחא ליה והכי משמע לי מלשון הש"ע ששינה בכוונה מלשון הש"ס וקאמר שמא אחר תרם בלא רשות ולא כ' שמא אחר שמע ותרם כלשון הש"ס והיינו משום דהש"ס מיירי מעיקר דין תרומה בזמן שיש לה שיעור ואז אפילו שמע ותרם אינו תרומה משא"כ בזה"ז הטעם משום דלמא לח ידע כלל וא"ש אמנם דעדיין אין דברי המחבר מיושב דהא איהו גופי' פסק שם בסעיף ל"א דההוא דכלך אצל יפות דאפילו לא עשאו שליח תרומתו תרומה משום דאמרינן אגלאי מלתא למפרע דניחא לי' ודלא כהת"ה הנ"ל שאומר דבעינן בעת השליחות לידע דניחא ליה וא"כ גם בהך דהכא אף אי נימא שתרם אדם אחר קודם שציוה לזה מ"מ כיון דלבסוף חזינן דניחא ליה מהני וליכא לדידי טעמא רק כתירץ התה"ד הראשון מחמת עין יפה ורעה. וא"כ בזה"ז דליכא האי טעמא הו"ל להמחבר לכתוב דתרומתו תרומה ולח נתיישבו דברי המחבר בזה מיהו גם בלא"ה דין זה שכ' המחבר דאין חזקתו תרום תמוה בעיני דבתרומה בזה"ז דרבנן ובמידי דרבנן לכ"ע אמרינן חזקה שליח עושה שליחותו. ובכל אלה יש אריכות דברים והארכנו מזה בחדושינו למס' חולין דף י"ב ע"א יעוין שם וכאן אין להאריך. ודע עוד דקצת קשה לי בלשון הת"ה הנ"ל שכתב אבל הפרשת חלה דבזה"ז דהכל שוין כו' משמע דבזמן הבית דמי לתרומה והרי באמת אפילו בזמן הבית ל"ד דהא בתרומה לא כ' הטעם רק מחמת שיש חילוקים בין עין יפה לרעה משא"כ בחלה חף דבזמן הבית אף דיש לה שיעור מ"מ השיעור שוה בכולם בלי שום חילוקים וכדומה לקושיא זו הקשה הש"ך שם בס"ק () על המחבר לענין מעשר וכתבתי בחדושי שם דס"ל להת"ה דדוקא כשההפרשה הוא מעט מזעיר כחלה בזה"ז אז אמרינן דלא שייך בזה קפידא מי יפריש אבל כל שההפרשה הוא חלק יפה כמו חלה בזמן הבית שהוא א' מכ"ד או מעשר שפיר שייך בי' קפידא ונתיישב קושיות הש"ך על המחבר יעו"ש בחדושינו באופן דבנ"ד כיון דכל המכירה אינו רק להפקיע איסור חמץ ויודע שהנכרי יחזיר דמי לחלה בזה"ז דליכא קפידא ואעפ"י שהמנהג שהנכרי נוטל איזה סך רווחים אחר הפסח כשמחזירו וא"כ איכא קצת דררא דממונא בהך מלתא אפ"ה לא גרע מחלה בזה"ז דהתם נמי הרי מפריש כזית ואית בי' קצת דררא דממונא דלפעמים בפת נקי' וטובה יהי' כזית ממנו שוה איזה פרוטה א"ו דאפ"ה כיון דהוא סך מועט וכל אדם שוין בו ליכא קפידא ה"נ בהא כיון דאין הנכרי נוטל רק דבר מועט וכלם שוים בזה אין כאן קפידא ומהני המכירה שפיר

ועוד נ"ל טעם להתיר בנ"ד עפ"י פסק הרמב"ם והמחבר בסימן של"א סעיף ל"א במי שתרם שלא ברשות ובא בע"ה ואמר כלך אצל יפות אם נמצאו יפות מהם תרומתו תרומה אע"ג דלא שויא שליח וס"ל דסוגיא דאלו מציאות דמוקי בשויא שליח נדחית מקמי סוגיא דקדושין כמ"ש הב"י שם והט"ז שם השיג על הב"י ע"ש באורך ומסיק דטעמא דהרמב"ם דבמידי דמצוה אמרינן שפיר כיון דלבסוף ניחא לי' איגלאי מלתא למפרע דגם מעיקרא הוי ניחא לי' כיון דמצוה הוא והו"ל כאלו אמר תחלה בפירוש ושויא שליח יעו"ש באורך בט"ז. ממילא לפ"ז נראה לי דה"ה בנ"ד כיון דלבסוף כשנודע לבעל החמץ שמכר חמצו ניחא לי' ומסכים למעשיו הוי שפיר מכירה למפרע. לא מבעיא להמחבר אלא אפילו להט"ז מהני ג"כ דהא נמי הוא דבר מצוה כדי שלא יעבור בבל יראה וכ"ש הוא מהתם דהא בכל דוכתא אמרינן דלאפרושי מאיסורא עדיף מקוים מצוה ומה גם דבהפרשת תרומה לכאורה אינו מצוה הכרחית דאם לא יאכלנו א"צ להפריש עתה אפ"ה אמרינן דאיגלאי מלתא למפרע דניחא לי' וכ"ש בנ"ד דלא סגי בלא"ה שצריך בע"כ למכרו כדי שלא יעבור בבל יראה ודאי דאמרינן דאגלאי מלתא למפרע דניחא לי' ובלא"ה הוא ק"ו נ"ד מההוא דהתם דהא שם איש נכרי הוא שתרם אפ"ה אמרינן כיון שגילה דעתו עתה דניחא לי' אגלאי מלתא למפרע והוי כאלו עשאו שליח בפירוש מכ"ש הכא שהחמץ מופקד בידו ואין מי שיתעסק עמו זולת הנפקד. והנה עוד הארכתי ללמוד היתר בנ"ד ולפי שהדברים ארוכים עזבחים כי נ"ל שיש די והותר בכל דברינו להתיר החמץ בנ"ד

הנה זאת תורת העולה מכל מ"ש עד עתה דכפי עובדא הזו שהחמץ מונח בחדר המכור לנכרי ושהמפקיד היה אנוס מחמת אבילות ר"ל שלא הי' יכול לצאת מביתו ושהמפקיד הזה הי' לו עוד חמץ מופקד ביד אנשים אחרים ואותם הנפקדים היו אצלו בערב הפסח וציוה להם למכור רק לזה לא ציוה מחמת שלא הי' אצלו ושהמפקיד זה היה לו בשנה דאשתקד חמץ מופקד ביד נפקד זה עצמו וציוה לו אז למכור וכיון שהיה כאן כל האופנים הללו אומר בטח שיש להתיר החמץ הזה אפילו באכילה כאשר נתבאר בדברינו באורך שכל אלו הענינים דהוי בנדון זה כולם מועילים להיתר והיכא שחסר א' מהענינים הללו מוטל על המעיין לברר אם יועילו ההיתרים האחרים ועכ"פ בנדון דידן שרי בודאי בלי שום ספקא כיון דאיכא כל הנך למעליותא מלבד עוד כמה טעמים שיש לי שלא כתבתי ליראת האריכות והנראה לפענ"ד כתבתי

שאלה מ'

וששאלת איך ראוי לנהוג בברכת תפילין של ראש אם לומר על מצות בחולם הוי"ו או על מצות בפתח הוי"ו כי