נאות דשא קח

המפקיד ואלו לא קיבל הנפקד אחריות שניהם אין עוברים דעיקר התירא דהגאוני' לאו משום קבלת אחריות דנפקד אלא משום דאינו ברשותו דמפקיד וממעט מבתיכם כדברי המכילתא ודבריו נראין דהא החכם צבי סימן קל"ט כ' וז"ל ונוראות נפלאתי על מ"ש הרא"ש ולא הבנתי ראייתו של הרר"י מוגונב מבית האיש ולא מבית הקדש והרי ראייתו פשוטה מדחזינן התם דחכמים פליגי עלי' דר"ש שסובר בקדשים שחייב באחריותן הגנב חייב בד' וה' דכדאי הוא קבלת אחריות של ההדיוט שיקרא שמי עליו וקרינן בי' וגונב מבית האיש וחכמים פליגי עלי' וס"ל דאף שההדיוט קיבל אחריות אין זה כדאי להפקיע שם בעליו שהוא של גבוה ממנו כדי לחייב את הגנב ד' וה' כי שם הבעלים עיקר ה"ה גבי חמץ אעפ"י שקיבל הנפקד עליו אחריות לא פקע שם המפקיד שהוא עיקר מן החמץ ההוא עכ"ד והשאיר בצ"ע על הרא"ש ז"ל ואם נאמר כנ"ל דהגאונים שהתירו לאו מטעם אחריות התירו אלא אפילו בלא אחריות כל שאינו מונח ברשותו שפיר כ' הרא"ש שלא הבין ראייתו והרב בפר"מ שם דיבר קצת מזה יעו"ש ועתה אומר אני מאחר שמבואר להדיא בר"ן פ"ק דפסחים שדעתו ודעת הרמב"ן דחמץ של ישראל ברשות נכרי אעפ"י שלא קיבל הנכרי אחריות אין המפקיד עובר יעו"ש בהדיא וכבר כתבתי שנראה שגם דעת הרא"ש בדעת הגאונים יתפרשו כך ומ"ש שקיבל הנפקד אחריות היינו בכדי שיעבור הנפקד רק לישנא דהטור בדעת הגאונים שכ' וז"ל דכיון שקיבל הנפקד עליו אחריות אין המפקיד עובר עליו משמע לכאורה בדעת הגאונים דבעינן קבלת אחריות נ"ל דיש לדחוק קצת גם בלשון הטור שכוונתו כדברי אביו ז"ל לומר דהמפקיד אינו עובר והנפקד עובר מה"ט שקיבל אחריות אבל מה שאין המפקיד עובר הוא אפילו בלי קבלת אחריות של הנפקד וכן נראה שהבין הב"י דהרי כ' על דברי הטור ששיטת יש מהגאונים הוא דעת רמב"ן ור"ן הרי בדבריהם מבוא' דאפי' לא קיבל הנפקד אחריו אין המפקיד עובר אע"כ שהב"י פי' דברי הטור על הדרך שפירשתי ולהשוותו לדברי אביו הרא"ש ז"ל וכמו שפירשתי ומעתה מאחר שאנו רואין הרמב"ן והר"ן דס"ל בהדיא דחמצו של ישראל שהופקד אצל נכרי אפילו בלא אחריות הנכרי אינו עובר בב"י וגם דברי הגאונים שהביאו הרא"ש והטור כבר כתבתי להוכיח דג"כ הכי ס"ל א"כ אע"ג דהרמב"ם והרא"ש פליגי עלייהו הרי לא פליגי אלא מטעמייהו וכדיהיב הרא"ש טעמא דכיון שהשאיל הנפקד ביתו לשמירת ממונו דהמפקיד ביתו דמפקיד קרינן בי' וא"כ הרי בנ"ד ליכא טעמא דהרא"ש דהא הנכרי לא השאיל כלל וכדכתיבנא מעיקרא א"כ בנ"ד כ"ע מודי דאינו עובר אע"ג שהוא באחריות הישראל א"כ הרי מצינו שפיר מקום להיתר הזה באופן שיהי' אליבא דכ"ע דישראל זה אינו עובר מחמת שהחמץ בבית נכרי

אכן לכאורה לא הועלנו שהרי הר"ן פ"ק דפסחים שם והרמב"ן הקשו בעצמם על שיטתם מההוא דנכרי שהלוה לישראל על חמצו דמוקי בשהרהינו אצלו ואפ"ה אסרינן לי' אחר הפסח היכי דלא אמר לי' מעכשיו וכמבואר בש"ע והרי החמץ הי' בביתו של נכרי ותירצו בעצמם דאע"ג דמדאורייתא לא עבר בב"י מ"מ מדרבנן חייב לבערו וכשלא ביערו אסור לאחר הפסח יעו"ש. א"כ אכתי נפל פיתא בבירא דגם לדעתם אסור מדרבנן אחר הפסח ומכ"ש כשנזכר תוך הפסח דחייב לבערו מדרבנן

אמנם י"ל דאדרבא השתא יש לן צד היתר לדידן אליבא דהלכתא דקיי"ל כהרא"ש והרמב"ם והר"ן ושאר גדולי הפוסקים דחמצו של ישראל המופקד אצל נכרי עובר הישראל עליו אפילו הוא באחריות הנפקד דלדידהו תו לא צרכינן לבא לסברת הר"ן והרמב"ן דהא אליבא דהלכתא לא קשיא כלל מהך דנכרי שהלוה דהתם שייך שפיר טעמא דהרא"ש ז"ל דכיון דהנכרי נתן מקום מדעתו בביתו להנחת חמץ ביתו דישראל קרינן בי' אבל לעולם היכי דלא שייך ה"ט שפיר אמרינן כיון דמדאורייתא אינו עובר בב"י גם חכמים לא החמירו בו דבשלמא להר"ן והרמב"ן צריכין לחדש הך איסורא דרבנן כיון דלדידהו אינו עובר המפקיד וקשיא הך דנכרי שהלוה אע"כ דאסור מדרבנן משא"כ אליבא דהלכתא מנ"ל לחדש איסורא דרבנן דהא מבואר בכל הפוסקים עיין סוף סימן תמ"ז דחמץ שאינו עובר מן התורה בב"י. אף שעבר עליו ולא ביערו כגון נוקשה או תערובת באופן שבטל מן התורה מותר בהנאה אחר הפסח והמ"א שם כתב דאפילו באכילה מותר ולמה אסור כאן בנכרי שהלוה החמץ לאחר הפסח ואע"ג דיש קצת לחלק מ"מ מנ"ל לחדש גזירה חדשה. וראיתי שכ' הרב במשבצות זהב סימן ת"מ סק"ד וז"ל ולפ"ז יצא קולא לדידן כל שאין אסור לשהותו מן התורה רק מדרבנן כגון חמץ שביטל לפני עדים אם הי' ג"כ אנוס בדבר יש לצדד בה"מ דליכא הערמה (וזהו עצמו כמו השאלה של הרב בסוף ספר מנחת יעקב סימן ו' שהתיר שם מחמת שביטל והי' אנוס במה שלא מכר יעי"ש מיהו נ"ד גרע מהתם דשם התיר מחמת דחזינן שהוא עשה כל זה שמוטל עליו דהיינו שציוה לאשתו שתמכור מש"ה ל"ח להערמה משא"כ נ"ד לא עשה מה שמוטל עליו דלא ציוה למכור אבל לשון זה של המשבצות זהב מורה דבלי הך סברא כיון שהי' אנוס וה"נ בנ"ד שהיה אניס שסבר שא"צ לצייתו ושיהי הנפקד רשאי למכור בעצמו) ועכו"ם שהלו' לישראל אחר הפסח דאסי' (ר"ל אע"ג דהי' אנוס שלא הי יכול לבערו) משום דהישראל עבר מן התורה בב"י לדידן דקיי"ל כהרא"ש והרמב"ם ולהרמב"ן והר"ן בעכו"ם שהלוה לישראל לא עבר על ב"י אלא מדרבנן וא"כ למה אסור אחר פסח צ"ל דס"ל לחלק דאע"ג דלא עבר מן התורה על ב"י הואיל וראוי לעבור בב"י ומדרבנן אסור לשהותו קנסו ונוקשה שאני הואיל ולא אפשר בעולם לבא בשום ענין בב"י עכ"ד הנה כתב ככל דברי דאליבא דהלכתא אין לנו לחלק בין זה לנוקשה ומותר לאחר פסח כיון דלית לן הוכחא לסברתם וממילא בנ"ד כיון שבארנו דלא עבר בב"י רק מדרבנן לכ"ע וא"כ אחר הפסח שרי ובפרט בנ"ד שביטל וגם שהי' אנוס וביותר מדברי המשבצות זהב אומר אני דאליבא דהלכתא י"ל דאפילו נזכר בתוך הפסח מנא לן דהחכמים אסרו לשהותו אולי כיון שהוא ברשות הנכרי ופטרתו התורה מב"י מנא לן דרבנן גזרו א"כ בנ"ד דלכ"ע לית בי' איסור ב"י מן התורה כיון דליכא בי' טעמא דהרא"ש יש לנו לומר דרבנן לא אסרו כלל להשהותו אכן דודאי א"א לסמוך ע"ז לבד להתיר לו להשהותו כשנזכר בפסח

הנה זאת תורת העולה מהיתר הלז שיצאנו עתה דאם לא נזכר עד אחר הפסח יש להתיר בהנאה. עכ"פ מטעם דבנ"ד העליתי דלכ"ע לית בי' אלא איסורא דרבנן להשהותו ומש"ה כיון דידעינן שהי' אנוס בדבר המכירה שטעה וסבור שחבירו יכול למכור. והראי' שכפי אשר סיפר לי המוכ"ז שהשואל הזה הי' לו עוד הרבה חמץ ומופקד ביד כמה אנשים ולכולם ציוה למכור החמץ בעת שבאו אליו לנחמו ונפקד זה לא הי' אצלו והוא לא הי' יכול לילך אצלו מחמת אבלו להגיד לו למכור והי' סבר בדעתו שיוכל למוכרו בעצמו וסמכא דעתי' ע"ז ממילא יש להתיר בה"מ ומכ"ש שביטלו ג"כ ועיין שו"ת גבעת שאול סימן ל"ה שהתיר מאלץ שלא נמכר בשוגג ושהי' אצל הנכרי כל הפסח והתירו בהנאה מחמת שסמך על דעת בעה"ע דמתיר חמץ שעה"פ בהנאה היכי שביטל וצירף ג"כ דעת הר"ן בחמצו של ישראל ברשות נכרי לא עבר בב"י וע"ש שהביא דעת הר"ן היכי דאחריות הנכרי עליו אין הישראל עובר ולא ירד לדקדק היטב בדעת הר"ן מאחר דבעובדא דידי' הי' האחריות על הנכרי באמת אבל כבר בררתי דדעת הר"ן דאפילו בלא אחריות הנכרי ליכא ב"י ועוד דנ"ד עדיף מההוא דגבעת שאול דהתם לדעת הרא"ש איכא ב"י דאורייתא אבל בנ"ד כבר כתבנו דליכא טעמא דהרא"ש ושאפשר דבנ"ד ליכא להרא"ש אפילו ב"י דרבנן כאשר נתבאר כבר כ"ז היטב) ולכן התירו בהנאה מחמת שהי' שוגג והי' ג"כ הפ"מ יעו"ש ובסימן ק"ד התיר י"ש שלא נמכר כלום עפ"י טעות בעל הי"ש שהי' סבור שיוכל למכור כל היום ואחר חצות נודע לו שאין רשאין למוכרו ומחמת זה לא מכר כלל והיי"ש הי' בביתו וברשותו ואפ"ה התירו מחמת ביטול הלילה אף שלא ביטל ביום וא"כ כ"ש שיש להתיר בנ"ד אכן זה ההיתר אינו מועיל רק בנזכר אחר פסח אבל בבא לימלך בפסח עדיין אין בידינו להתיר לו להשהותו ולעבור בב"י דנהי דכתבנו דנוכל לומר בנ"ד להרא"ש ודעמי' ליכא אפילו איסורא דרבנן מ"מ בשביל שאנו מדמין לא נעשה מעשה ומאחר דלדעת הר"ן ודעמי' ודאי איכא איסורא דרבנן לא שבקינן ודאי דידהו ולסמוך על ספיקא דאית לן בשיטת הרא"ש ודעמי' וא"כ מחויב לבערו מדרבנן בתוך הפסח

ועכ"פ הועיל לנו היתר הלז אפילו בתוך הפסח דלית בי' אלא איסורא דרבנן מחמת שהוא ברשות הנכרי אפי' שהאחריות על ישראל וכן ראיתי שפסק הפר"ח להלכה בסימן ת"מ מיהו א"א לסמוך עליו נגד כל הפוסקים אחרונים ועכ"פ בנ"ד הוי תרי דרבנן דהא ביטלו ואע"ג שלא ביטלו אלא בלילה כבר העלה הג"ש דסגי בהכי נמצא אין בשהי' זו רק איסור דרבנן והשנית מחמת שהוא ברשות הנכרי ולכ"ע לית בי' רק איסור דרבנן ואליבא דהלכתא אפשר דאפילו איסור דרבנן לית בי' כאשר כבר נתבאר היטב והועיל לנו זאת דמאחר שבארנו דאין בזה רק תרי דרבנן אפי' תוך הפסח. ושגם אפשר דלית בי' שום איסור הנה נוכל לסמוך על ההיתר שאכתוב אח"כ

הנה כל מה שכתבנו עד עתה הי' לפי ההנחה אם נאמר דאין במכירת הנפקד מכירה כלל. וחפשני למצוא היתר מן הצד ועתה נחקור בגוף המכירה מה טיבה אולי נוכל למצוא היתר מצד גוף המכירה לומר שמכירתו קיימת אעפ"י שהמפקיד לא עשאו שליח כלל והנה לכאורה בהשקפה ראשונה נראה דאין מכירה זו כלום דהא לא מצינו שימכור הנפקד אלא בעובדא דיוחנן חקוקאה בפסחים ובש"ע סימן תמ"ג והיינו שהמפקיד הוא בעיר אחרת ואיני יכול לבא ולמכור דאז נעשה הנפקד שליח מעצמו בתורת משיב אבדה דאע"ג דהבעלים לא עשאוהו שליח למכור מ"מ נעשה שליח מדעת תורה מדין משיב אבדה שהתורה עשאתו שליח משא"כ כשהמפקיד בעיר דאז אין כאן דין משיב אבדה דהא יכול המפקיד לבא בעצמו וכההוא דמבואר בח"מ לענין לשטחה ולנערה והיכי דהמפקיד בעיר אין מחויב הנפקד אשטחה ולנערה ואין בזה משום משיב אבדה כיון שהמפקיד יכול לעשות זאת בעצמי משא"כ היכי שאין המפקיד בעיר או שהיא ממושכן דאז אין המפקיד יכול לעשות דבר זה מעצמו אז הו"א הנפקד משיב אבידה ומחויב לשטחה ה"נ בהא מלתא דכיון שהמפקיד בעיר ויכיל לבא למכרה בעצמו אין על הנפקד דין ישיב אבדה ולא עשאתו התיר שליח וא"כ מאין