מנחם ציון עא

צרכי בני אדם קצובין מראש השנה הגשמיות שלהן עד הפסח שבא להן הרוחניות וע"כ אם היינו שואלין צרכינו היה עלינו מקטריגים רבים שיפשפשו במעשינו אם ראויים אנו לכך ולכן התקינו שיכריז הש"ץ מקודם והוא פועל בהכרזה זו שיהיה כמו כן אתערותא דלעילא וגם מן השמים יוצא הכרוז לעומתו שישאלו על הגשם ואם כן אינן יכולין לקטרג עוד כי מחויבים אנחנו בזאת אחרי שהכריזו עלינו כך מן השמים אבל בפרוס הפסח הגשם חלף הלך לו והיא עת ירידת הטל שהיא של תחיה ודבר רוחני ואין מי שיכול לקטרג על שאנו שואלין דבר רוחני ולכך אין צריכין להכריז

וישבות המן ממחרת הפסח. ביאור הענין וטעמא דמלתא כי בז' באדר מת משה ויום ההוא ערב שבת היה והיו רשאין להותיר מן המן למשמרת עד הבוקר ואח"כ נשתלח בו ברכה והספיק להם עד י"ו בניסן שהקריבו את העומר ואותו הדור היה דור דעה שישראל היה בעת ההיא במעמד היותר חשוב מכל הדורות שלפניהם ולאחריהם עד היום ומשה בעצמו העיד עליהם ואתם הדבקים וגו' חיים כלכם היום והיו כלם בעלי רוח הקודש וכשהקריבו העומר הרגישו ברוח הקודש שעתיד לעמוד צורר ליהודים וחשב מחשבות לאבדם וע"כ ראו ועשו בענין הקרבת העומר לשבור כחו ועול סבלו לבל יוכל להרע להם ואולם אחרי עשותם זאת פסק מהם המן כי לבעבור זה ניתן להם המן עד הזמן הזה לפקוח את עיניהם עד שיתבוננו וירגישו בדבר זה ואח"כ לא היה צריכים עוד אל המן

מצות יאכל את שבעת הימי' מלת את הוא מיותר ופירוש הדבר שבמצה מרומזים כל השבע מדות דהיינו שצריכה זירוז גדול ואין זריזות בלא אהבה ובשביל מה הוא מזרז א"ע בעבור שירא שלא תחמיץ המצה גם המצה היא נמוכה ומורה על הכנעה ומדת ענוה היא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם וכן תקיש על יתר המדות וע"כ מצוה עלינו לאכול מצות בכל יום מהשבעה ימים ולכוין בכל יום בתיקון מדה א' וז"ש שנאכל מצות עם הכוונה של השבעה ימים: