אמרי צדיקים תסו

מזולל אשר מתקן אותם האוכל בכוונת הברכה של ברכת הנהנין. ואם לא עשה כן גוזל אביו ואמו שהם זו"נ מהעלאת המ"נ והשפעת המוחין שהיו הם מקבלים ע"י זה והוא חבר לאיש משחית כי כל מגמת איש, משחית לגזול הניצוצים ולא להחזירם לקדושה, גז"ש. ע"כ מס' ליקוטי הש"ס מהאר"י הקדוש זללה"ה

מ"כ בספר כח השם

וז"ל דע לך בני שלשוננו העברי הוא מההמצאות האלהיות שהמציא הקב"ה בבריאת העולם אז ודאי קדם אל העולם. וכל המלות שמות ופעלים שבו לא היו ע"ד מקרה והזדמן כהסכמת שאר ממציאי הלשונות שאין טעם להם. אבל הלה"ק הכל היה בכוונה נפלאה ומעצה עמוקה וכולם מיוסדים על סודו' עמוקים. ושמות הדברים מורים על עצמותם והבדליהם וסגולותיהם ומוצאיהם והתחלותיהם ודומיהם מהסבות הש'. ולכן נק' לשון הקודש. והשי"ת למד את אדם הראשון אותו לשון. ר"ל טבעי היצורים כולם עד שידע לקרוא שמות לבהמה ולחיה ולצמחים ולדוממים ולכן אמר הקב"ה למ"ה חכמתו מרובה משלכם ואמר המשורר האלהי ותחסרהו מעט מאלהים וגו' והביא שם כמה ראיות שלשון הקודש אינו הסכמיית כשאר הלשונות שהן רישומים מורים על מוצאי הדיבור ואין בהם סוד כמוס בתוכם זולת גילוי מחשבת הכותב וכמו שאמר שהקולמוס מליץ ללב. שאלמלא הי' כן הי' נמשך בהכרח שלא תהיה בהן שום קדושה וסגולה ותועלת. כמו שאין תועלת בנייר שכתובה בו הרפואה שרק המצווה בו הוא המועיל ואין אנו שומרים הנייר ההוא כי אם בשביל הדבר הרמוז בו. שלפ"ז לא היינו נוהגים כבוד בספרי הקודש אלא לפי שהם נושאים ללמודי ה' הטובים ע"ד כאשר ימצא התירוש באשכול ואמר אל תשחיתהו כי ברכה בו. שזה שקר שא"כ אין לנהוג שום קדושה בעורות הבלות. ורז"ל אמרו שעל ס"ת שנשרף קורע ב' קריעות. הייינו אחד על הגויל וא' על הכתב ולכן הפליגו בקדושת ס"ת ובכבודו ליחד לו מקום ולכבד המקום ההוא, שבית שיש בו ס"ת אסור לשמש מטתו בו עד שיוציאנו או שיעשה מחיצה גבוה י' טפחים. ואפילו שבלה או שנפסק נותנים אותו בכלי חרס וקוברים אותו אצל ת"ח, וממה שדקדקו על כתיבתו והכנת הגויל ותפירת היריעות יובן שאינו כמו שיחשוב ועוד שלפי זה יתחייב שהקורא בתורה בלא כוונה והכנה לא יקבל שום תועלת ממנה ויפסיד זמנו כמו שקורא בס' רפואות שאם לא יבין דבריו לא ירפא מחליו. וזה שקר שהרי אנו חייבים להגות בתורה אעפ"י שלא נבין סודותיה. שיש לה סגולה. וכ"ש למ"ד מצות אין צריכות כוונה. והקריאה בתורה אעפ"י שאינו מבין מועילה יותר מהבנה בלשון אחר. וראיה מענין תפלה כמובא בהרי"ף פ' הי' קורא וז"ל והא דקתני תפלה בכל לשון ה"מ בציבור אבל ביחיד לא וכו' וכמ"ש בטור א"ח סי' ק"א שתפלת הציבור אפי' מתפלל ביחיד אומרה בכל לשון שאין הציבור צריכין למליץ לפני הקב"ה ומ"ש ר' יודא אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי דווקא צרכיו כגון על חולה או שום צער שיש בביתו שהיחיד צריך למליץ כדכתיב אם יש עליו מלאך מליץ אחד ומה"ש אינם נזקקים אלא ללשה"ק, הרי לך שלשה"ק סגוליי משאר לשונות. ועוד ראיה מקריאת התורה שנים מקרא וא' תרגום. הלוא בנוהג שבעולם שהרב לומד עם הנער פעם אחד מקרא ושנים או שלשה פעמים תרגום. שאין הקריאה קשה כ"כ לדעת כמו הפירוש. א"כ א' מקרא וב' תרגום הוה ליה למימר. אלא ע"כ שקריאת התורה סגוליית ע"כ תועיל לקרות ולחזור ולקרות וכל המרבה לספר בה הרי זה נשכר. ובתרגום נמי סגולה יותר משאר לשונות. א' מפני שזכה שניתן בסיני ועוד שהתרגום מפרש כמה דברים שאין להבין מתוך המקרא. משא"כ לעז המקרא שמפרש מתוך המקרא כדרך המעתיקים. ומי יסתפק בזה שיש לכמה פסוקים בתורה ובנביאים. ושמושי תהלים יוכיח. וכן מלאים כל כתבי המקובלים שהשמות יוצאים מהפסוקים ומ"ה נזקקין לקורא ומכוון בהם. ואלו היה כדבריהם