חנה אריאל ויקרא סז

ג"כ מ"ש התוס' ביבמות שם דהאדם מרבה גם אוה"ע ואדם אינו אלא כהן לוי וישראל. כתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו בצלם אלקי' ברא אותו. והוא כפל לשון וענין דכשויברא אלקי' בצלמו היינו שבצלם אלקים ברא. וגם להבין מה ענין צלם אלקים הלא אין לו דמות הגוף ואינו גוף. ועוד שבזה הפסוק אומר ויברא אלקי' את האדם וגוי וירדו בדגת הים וכו'. היינו ודאי אדם שלם בגוף ונפש, ולהלן הוא אומר וייצר ה' אלקי' את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נ"ח. ול' ויפח אינו ל' בריאה מאין ליש אלא כאדם הנופח ברוח פיו אל תוך הנוד שמתמלא הנוד מרוח האדם ממש כמו שיוצא מפיו. משא"כ בריאה מאין ליש הוא במאמר וצווי יהי אור יהי רקיע והוא אמר ויהי מאין ממש ליש. והענין הוא כי הדם הוא הנפש. פי' שהנפש עצמה היא מציאות רוחני נברא מאין ליש כמו המלאכים. והקב"ה מפליא לעשות ומקשר גשמי ברוחני וכמ"ש בספרים שמדרי' התחתונה שברוחניות הנפש מתחברת ומתאחדת עם מדרי' עליונה שבגשמיי' הגוף ועי"ז נעתקים כל כחות הנפש להיות בערך מצב הגוף. וכן הוא גם בבע"ח הנפש שלהם הוא כח נברא משתלשל מפני שור שבמרכבה ומתחבר בדם שהוא המובחר שבגופה ועי"ז נמצאים כחות הנפש שלה בגוף שלה ובערך מדרי' הגוף. אבל ויפח באפיו נ"ח הוא כמ"ש נשמה שנתת בי טהורה היא מטה"ע שהוא אא"ס ב"ה. אלא שאתה בראתה שהבאתה אותה בבחי' בריאה ויצי' ועשי' בגוף. מבואר שבאדם יש בו כח אלקי ממש. וזהו אדם "אלף "דם "האלף הוא אותיות פלא וכלומר כח מופלא ומובדל מערך כחות הגוף ואפי' מכחות הנפש שעכ"פ הנפש היא נבראת מאין וכח הפלא הוא כח אלקי דנפיחת פיו ית' שהוא הבורא. אלא שקריאתו של אל"ף הוא מלשון אאלפך חכמה שהוא לשון למוד. פי' שכח הפלא הזה יבוא בכחות הנפש והגוף כמו התלמוד המקבל חכמה מרבו ונעשה גם הוא חכם. ככה נברא האדם שכח הפלא שבו מנפיחת רו"פ ית' מתקבל בכחות הנפש וגוף שלו. וזהו "אדם שהאל"ף אומר אני אהי' דם (והדם הוא הנפש המקושר בגוף כנ"ל) והוא מלשון אאל תת פחדך. אשוב אליך. ארום בגוים וכדומה. וזהו ויברא אלקי' את האדם בצלמו. פי' דהנה כתיב אני הוי' הוא שמי. פי' כמו שהשם א"צ לאדם בשביל עצמו אלא בשביל אחרים שיקראוהו או ידעוהו בשמו. כך יובן ענין השמות למעלה שהן צמצום כח ואור א"ס שאין סוף להתפשטותו שאעפ"כ יצמצם א"ע רק בכדי להתפשט ממנו כח בריאת העולמות בשיעור ומדה מוגבלת. והוא מ"ש במדרש במח' אחת נבראו כל העולמות, עד"מ אדם התחתון שיש לפניו כמה דרכים ועסקים במה שיעסוק וכאשר ימלאנו לבו לאיזה ענין פרטי אז יחשוב בו איך להנהיגו ואח"כ יעשה אותו. וכדוגמא זו יש להתבונן להבין למעלה שהז' שמות שאינן נמחקין הן כדוגמת אשר מלאו לבו לזה העסק וכנ"ל שהשמות הן לצורך זולתו ומן הז' שמות הנ"ל בא במח' עליונה והוא מציאות כל העולמות במחשבתו ית' כביכ' ומשם צוה ואמר יהי אור יהי רקיע בעולמות שלפנינו והשמות הללו הן הנק' צלמו כבי' שהוא כמו גבול הצמצום שתבא המח' בשיעור ומדה מוגבלת (והוא ענין אורות וכלים שנקרא הוי' אלקי') ולכן נק' בשם צלם שהוא גבול העצם שתבא התפשטות ממנו בשיעור ומדה וגבול ממש. אבל בעצם הצלם הרי הוא כח ואור א"ס להתפשטותו ולא הי' בא השיעור וגבול במח' ומעשה אלא שמצמצם ברצון א"ע והוא הנק' צלם. מבואר שהצלם הזה יש בו כח שא"ס וא"ת להתפשטותו והוא מצמצם א"ע שלא תבוא ההתפשטות אלא בשיעור וגבול. זהו מ"ש ויברא אלקים (שעכ"פ בבחי' אלקים וצמצום הוא כל ענין בריאה מוגבלת כאמור) את האדם בצלמו. פי' בצלם שלו כבי' שכמו שהצלם שלו הנ"ל הוא בעצמו כח נבדל מן מדה וגבול. ואעפ"כ הוא עושה גבול דהיינו מאין ליש בין במח' הנ"ל בין במעשה. והוא הבורא הוא היוצר וכו' ומסדר את הכוכבים ומחליף את הזמנים וכמצביי' עביד בחיל שמיא. הרי שהצלם אלקי' הוא כמו