חנה אריאל שמות שד

שלהן. אבל יש מקום תימה רבתי איך בא מציאות שרש לסט"א גם ממיתת כלים דתהו. מאחר שהוא דבר מנגד לבחי' עצם הקדושה כמ"ש בפהק"ו בענין אתכפי' סט"א. אמנם הגם שזה מנגד לאו"כ דקדושה אלקית הנה לגבי סדכ"ס לית מחתב"כ אין שום דבר מנגד. ומאחר דלמחתב"כ אין שום מקום תימה בעולם וק"ל, וזהו ג"כ דלית מח' דכולהו עלמין תפיסא בשרש מציאות הקליפות איך יצאו להיות נמצאים בעולמות. והנה כשאנו רואים שבפרה אדומה שהיא מטהרת ודוחה את הטומאה ואעפ"כ יש בה כח להמציא גם בחי' טומאה. הנה על כח זה אמר שלמה אחכמה והיא רחוקה. דבבחי' או"כ דחכמת שלמה שהוא עכ"פ בחי' עולם רחוקה היא ולמחת"ב. והנה נזכרו בענין הפרשיות הללו ג' מדרי'. א' עליית המקבל עצמו. ב' עליית המקבל ע"י הפה דמשפיע כשהוא מתוקן בחכ' שבדבור כו'. ג' עליית המקבל ע"י שרשו באלקות. וידוע הכלל במילי דחכמתא שכל בחי' ובחי' מדרי' כלולה מכולם. ולכן יש בכנס"י שהוא גוף המקבל והיינו פרצוף כללות נש"י ג' בחי' קהל ועדה וישראל כמשארז"ל הפסח נשחט בג' כתות ויליף לה מדכתיב ושחטו אותו כל קהל עדת ישראל היינו קהל ועדה וישראל. וכן בעלי' במדרי' הב' שהוא העלאת הנרות דאהרן ג"כ ג' מדרי' כהן כהן הדיוט וסגן וכה"ג. המדרי' הג' בבחי' אלקות הוא השראת השכינה במשכן בכלים והלוחות שבארון, ביאור זאת. קהל הוא הבחי' התחתונה בפ' כנס"י. היינו כמו הנשים וע"ה שאין להם אלא האמונה מבלי שום טעם ודעת ובכח האמונה לבד מקיימים תומ"צ ככל ישראל. והיינו כשכנס"י מקבלים פ' העיקרי הנק' בשם רחל. ובמדבר שהיו מקבלים מפרצוף הארה (לאה ודור המדבר כמ"ש בע"ח) הי' צ"ל איזה דבר מורגש לנגד עיניהם וכמ"ש ויאמינו בה' ובמשה וזה משה האיש וכו' הנז"ל. ואח"כ בתבנית המשכן וענן ה' על המשכן וכו'. וזה הוא כמדרי' התחתונה דמקבל ע"י וישלך אדרתו עליו הנ"ל וילך אחרי אלי' בלא שום ידיעה וטעם. הבחי' ומדרי' אמצעית בכנס"י נק' עדה והיינו כמשנ"ת שבחי' אמצעית היא ענין השמיעה טובה וכמ"ש במק"א ע"פ ובקולו תשמעו שבחי' השמיעה מגעת עד הקול ממש ועד בכלל שבבחי' זו מתאחד המקבל עם המשפיע וה"ז כענין כי הנה המלכים נועדו ולכן נק' עדה. בחי' ומדרי' הג' הוא ישראל כמ"ש בפרשיות הקודמות שע"ש כך נק' בני ישראל לפי שכנס"י הם בחי' בנין לישראל שהוא ענין לי ראש דהיינו הביטול והתכללות באלקות לגמרי דיעאע"ה כאדם הטרוד במחשבת עיון שאינו משגיח על כחות הגוף כלל כרבא דהוו נבעין אצבעותיו דמא והוא לא הרגיש כלל ובחי' מדרי' זו בכנס"י הם הנזירים והפרושים שפורשים מעניני הגוף לגמרי ומוסרים כל כחות נפשם לעבודת ה' (וג' בחי' הללו בכנס"י גם הם כלולים כאו"א מכולם והמ"י ואין להאריך). מדרי' הב' דעליית המקבל הם הכהנים הדיוט וסגן וכה"ג וכמ"ש בכאריז"ל דכה"ג בחכ' סגן בחסד הדיוט בנצח וידוע ענין חב"ד חג"ת נה"י בכל פרצוף. שהחב"ד הן ציור הרצון איך יתכן שיבוא אל פועל ובאיזה צלם ותמונה. וחג"ת הן התחברות האדם אל הבאת הרצון לפועל והיינו התפעלות הלב מן העונג שמרגיש ברצון זה כחב"ד שלו שבא אל הלב ג"כ ויש התפעלות בבחי' חסדים או גבורות וכו'. ונה"י הוא התחברות אל הפועל ממש בלא הרגשת תענוג כידוע שלכן נק' נצח והוד ערבי נחל שאין בהם טעם ולא ריח. ועד"ז יובן דכהן הדיוט מעלה את המקבל אל המשפיע שיתחבר ע"ד התחברות הדמות ותבנית אל הצלם ותמונה. ע"ל פ' תצוה. וכמו מי שמשיג איזה מושכל ע"י המשל דוקא שענין גוף המשל בכל פרטיו הוא מבין היטב הדק ובמושכל אין לו תפיסא והשגה כלל בערך הפרטים שבו רק השגה כללית וע"י המשל מבין שיש ככל פרטיו גם במושכל הנמשל. וזה נכלל ג"כ בשם שמיעה (דער הערט אווארט) וסקירה בכלל וכל הפרטים שבדברי המשפיע. והשמיעה הזאת מיישרת לב האדם אל מציאות הפרטים אף שאינו מבין ומשיג