חנה אריאל שמות רמג

שנק' לידה ובשביל הקושי שיש ללידה הזאת התירו עקימת שפתים דהוי מעשה לדבר בד"ת לפקוח נפש דכ"י. ומ"ש ששת ימים תעשה מעשיך וגו'. יש להבין ע"פ מ"ש במדרש ע"פ ויכל אלקים ביום השביעי מלאכתו וגו' (וכתי' תחלה יום הששי ויכולו). מה הי' העולם חסר מנוחה באת שבת בא מנוחה. פי' שהעולם כמו שהוא כבר נשלם בששת ימים כנ"ל דהתיקון הבא ע"י לאנהגא עלמין נשלם בכל שבוע בששת ימים וכש"כ בששת ימ"ב הראשונים כנז"ל שבשעת חידושו של דבר יש בו מגילוי שלימותו ביותר מלאח"כ ולכן אמר הכתוב יום הששי ויכולו השמים וגו'. אבל מה הי' העולם חסר הוא בחי' מנוחה דהיינו בחי' השלימותא דקש"ע שא"צ עוד שום תיקון שמזה לא בא בעולם כלל אף שהוא ית' אוחו"ג חד בבחי' שער הפונה קדים הנ"ל זה הי' סגור אפי' בכלות ששת ימים הראשונים ולא נגלה ממנו כלום בעולם. באת שבת בא מנוחה ונתגלה מזה בעולם ע"ד הנ"ל בין בבחי' ומדרי' סוכ"ע בין בבחי' ממכ"ע. ואדה"ר אמר מזמור שיר ליום השבת. כי סדרו של עולם הוא כן שאחר שמתתקן מה שצריך לתקן בששת ימים אז יפתח שער הפונה קדים הנ"ל. ובזה יובן מ"ש בגמ' ע"פ וביום השביעי שבת וינפש. כיון ששבת וי אבדה נפש פי' הנפש ונשמה יתירה הבאה בשבת מסתלקת במוצ"ש. והענין פלאי לכאורה לדרוש וינפש בכלות השבת ודלא כדסמיך לי' שאומר שבת שהוא השבת עצמו. והענין הוא דהנה לשון שביתה אין תימא להזכירו על השי"ת שכשאין בא ממנו תיקון מלאכה נק' זה שביתה מלשון ביטול ענין המלאכה. אבל לשין וינפש קשה לאומרו למעלה. שהנפישה היא השבת הרוח אליו ממה שהי' נמשך לחוץ ביותר מחמת טורח ומלאכה שעשה כמו עומד לפוש. והלא הוא ית' בלא עמל ובלא יגיעה ברא את העולם וכידוע בענין אור ושפע שבריאת העולמות הוא רק גילוי אור מצומצם הכלול באוא"ס שא"ס להתפשטותו שהכל נמצא בו אלא שכלול ובטל וע"י המעשה דדבור דעשרה מאמרות צמצם את הכח ואור דעולמות המצוי באא"ס בבחי' הביטול והתכללות שימצא בבחי' יש ודבר וא"כ איך שייך לומר לשון נפישה והשבת רוחו אליו. לכן פירשו רז"ל שמ"ש וינפש הוא אחר השביתה דשבת שע"י השביתה באת מנוחה לעולם כולו. ולבני דעה דאדם מישראל כתי' ראו כי ה' נתן לכם השבת וכן המנחיל מנוחה לעמו ישראל בקדושתו ביום שבת שמקדושת עצמותו כבי' הנחיל לעמו ישראל וזהו בחי' נפש הכולל נר"נ דנשמה יתירה הנמשכת מרוחו ית' לעמו ישראל ואחר גמר השביתה במוצ"ש אז וינפש שהמשיך כבי' רוחו אליו דהיינו הנשמה יתירה וז"ש וי אבדה נפש מתחתונים. והנה נת' שהמנוחה באה בכל שבת למה שנתתקן בו' ימי המעשה דוקא ומה שיתתקן עוד בו' ימי המעשה שאחר השבת תבוא לו מנוחה בשבת הבאה אחריהם עד כלות שתא אלפי שני ויובן שכמ"כ הוא בישראל למטה שמה שעושין בל"ט מלאכות בימי החול הוא תיקון שיוכל ליכלל בקדושה אלקי' ולמה שנתתקן על ידם דהיינו מה שהוא בערך העולמות כנז"ל הם הם ג"כ הממשיכים בחי' השביתה ומנוחה דשבת בהם ובזה יובן מה שהוצרך הכתוב לומר בשנה השביעית ששת ימים תעשה וביום השביעי תשבות דלא קאי על השביחה דזה אצ"ל דודאי שלא יותר לעשות מלאכה ביום השבת בראשית. אלא דסד"א לשבות ממלאכה אפי' בששת ימים דחול ולא ע"ד החיוב ואיסור מלאכה שהרי לא נאסרה אלא עבודת השדה וכנ"ל הטעם רק שהי' אפשר שיהי' כמו ר"ח הנ"ל שאין נק' יום המעשה כנ"ל. ולזה אמר הכתוב ששת ימים תעשה מעשיך דוקא כי בבחי' השביעית צריך עדיין לעשות שאר המעשה מל"ט מלאכות לתקן העולם בכדי להביא אח"כ אור השביתה והמנוחה בהם. וזהו ששת ימים תעשה וכו' וביום השביעי תשבות למען ינוח שורך וחמורך שתמשיך בעולם אור המנוחה במה שנתתקן על ידך בששת ימים. ובשורך וחמורך שאינן בני דעה אומר למען ובבן אמתך והגר שהם בני דעה אומר לשון וינפש כי המנוחה הבאה בבני דעה