חנה אריאל שמות רו

מתרכבת בהן בבחי' חיות ממוצע. שאינו לא כנפש לבדה ולא כגוף לבדו כמ"ש במק"א באריכות. והנפש נתפסת ע"י האברים כמ"ש בלק"א פכ"ג. ועפ"י המבואר פה זהו ג"כ ענין התפיסא שנתפסת הנפש במדרי' המורכבת להיות גילוי אורה באותו המציאות המורכב. וזהו כמו ידיעה דרך חיוב הנז"ל. אבל הגידין אין בהם בחי' הרכבה רק שהם מצמצמין תנועת הדם הוא הנפש שלא ישתפך כולו כאחד רק יהי' נמשך דרך הגידין כפי צמצום ומרחב שלהן ולא יותר. ונמצא שהם מנגדים להתפשטות הטבעיות שבדם ועי"ז הניגוד דוקא נקשרת הנפש ואחוזה ומתייחדת בהם עד שהדם הוא הנפש. ובלא הגידין לא היתה הנפש מתקיימת בדם. הרי ע"י הנגוד דוקא הוא אחיזת מהות הנפש בדם לבוא בגילוי בהרכבה באבריו. והוא לפי שיצר את האדם בחכ' ועשה הגידין בטבעם מנגדים ומעצרים שלא יתפשט הדם בדרך שפיכה. ונגוד זה בו יהי' כמו תפיסא להיות מהות הנפש נתפסת בדם והיינו נמי כידיעת ההפכיי' הנ"ל. ולכן אם מקיים הל"ת ונזהר מן השעטנז והערלה והכלאים וכדומה אזי יוצא גיד הנפש המכוון לאותה הל"ת מהעלם נפה"ב והגוף ממשכא דחויא שבטבעם היו נמשכים אחר הדבר האסור וכשהי' נמשך בפועל הי' דבוק בניגוד ההפכי של איר הנפה"א שהוא מנגד גמור שאין בו אפי' חלק קטן מנפה"א ואורה באופן שא"א כלל להתגלות אור הנפה"א ע"י האברין (כמשארז"ל עבירה מכבה מצוה). אבל כשמקיים את הל"ת דוחה הוא את הניגוד של הגיד מלהסתיר ולהעלים על בחי' אור הנפה"א המלובש בה בדרך ידיעת ההפכים הנ"ל. כי כך עלה ברצונו ית' שיהי' דבר זה אסור דהיינו שיהי' מנגד מכוון ממש לקדושת תומ"צ ולקדושת הנפה"א ובדחיית המנגד גורם למהות הנפש שהי' מלובש במנגד כנ"ל בדרך ידיעת ההפכים להתגלות כדרך הנמשל המתגלה ע"י המשל אם מבין שאין זה אלא משל לנמשל. משא"כ אם חושב שהמשל כמו שהוא הוא עיקר מכוון אז הוא מעלים על הנמשל שלא יתגלה. וככה הל"ת אם נמשך אחרי' הוא הניגוד היותר גדול המעלים ומסתיר אור הנפש. אבל אם דוחה אותה שזהו כמו שמכיר שאין המשל הוא המכוון אלא הנמשל ממנו וכן שאין הניגוד ראוי להיות רק בשביל מה שבא בו דרך הלבשה ע"י בחי' ידיעת ההפכים הנ"ל אז ממש כמו שהנמשל מובן ע"י המשל כך ההיפך נגלה ע"י ידיעת הפכו שיודע שהוא רק היפך. וכן שענין הל"ת הוא מנגד גמור לאור קדושת הנפה"א ועי"ז מתברר ויוצא לאור גיד הנפש האלקית שהוא מאחיז קדושת אור הנפש לשכון במדרי' חיי הגוף. וכמ"כ יובן למעלה שע"י קיום מל"ת שהוא דחיית הניגוד המכוון במאמר קו המדה שאת זלעו"ז עשה האלקים להיות דבר זה מנגד לאור ה' הבא ונמשך להתגלות ע"י רמ"ח אברין דמלכא ולכן אף שקמי' ית' הוא הי' הוה ויהי' כנ"ל. אעפ"כ בעולמות לדעת התחתון שלהם הוא מנגד גמור המעלים ומחשיך על אור הוי' הי' הוה ויהי' מלהתגלות בעולמות אף שנמצא בהם. והוא עיקרא ושרשא שלהן ומכה"כ כנ"ל. וכשדוחה את הדבר האסור אז נגלה כבוד ה' שהי' נעלם בדבר האסור בדרך ידיעת ההפכים הנז"ל ונעשה מקור לגילוי דרך איברין דמלכא שהן המצות. ונק' זה עליית המל' ע"פ הנז"ל. אך עלי' זו אינה רק כמו שהנפה"א מסתלקת מלהמשך אחר יצה"ר של נפה"ב אבל הנפה"ב עצמה נשארת בכחה ותקפה. רק שהנפה"א נשמטה ממנה ולכן נמשל זה ומכונה בשם גידי הנפש שהניגוד שלהם גורם להיות התקשרות הנפש בדם לבוא אל הגילוי ע"י ההרכבה באברים כנ"ל. נמצא שאין מלובש בזה הניגוד אלא המקור לירידת גילוי האור מלמטה. אבל המהות ועצמות בטרם התחברותו להיות מקור לגילוי למטה אין מלובש בזה הניגוד כלל. ואין בא ממנו שום גילוי ע"י דחיית זה הנגוד אבל כד אתכפייא סט"א עצמה ונדחית היא ממקום העצמי שלה דוקא ולא ממקום של נפה"א. שהסט"א עצמה הוא לנגד ה' ממש שלמעלה מגילוי אורו ית' באברין דמלכא הנ"ל אף