חנה אריאל שמות קצח

ואל אישך תשוקתך שהוא התרוממות הקדושה עליונה דבחי' סייפי עלמא דלעילא שמאיר' בו הבקר דיוסף וזהו השימור הב' דעביד חופאה שלא יאיר האור כ"א לאברין דשכינתא שהן ישראל וכעין השמורים להוי' שהוא רפוא לישראל כנ"ל

ולתוס' ביאור ענין השמירה וכו'. יש לבאר מה שבנבואת משה לפרעה כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים ומת כל בכור וכו' מבכור פרעה כו' אמר עד בכור השפחה אשר אחר הרחים. ובשעת מעשה וה' הכה כל בכור נא' עד בכור השבי אשר בבית הבור. והענין דהנה כתי' אני יוצא וכו' ומת כל בכור משמע שהיציאה הוא הגורם שממילא ימות כל בכור. ולהלן הוא אומר וה' הכה כל בכור דמשמע פועל בכח את ההכאה ואת המיתה ולא דאתייא ממילא. והיינו דב' בחי' הן באור וכח ה' עושה כל. קוב"ה ושכינתי'. וד"כ קוב"ה הוא בבחי' סוכ"ע ובידיעת עצמו יודע הנמצאים הנפרדים בדעתם וצביונם והן אין מרגישים את האלקות המהווה אותם בבחי' זו כלל. ושכינתי' הוא ד"כ בחי' ממכ"ע כבודו מלא עולם לגלות לפי"ע מדרי' כל נמצא איזה גילוי השייך לו והראוי לערכו מאלקות המחי' אותו. וצריך לפעולת שניהם דוקא כמ"ש לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר וכו' וכמשי"ת. ובבחי' אני יוצא בתוך מצרים דקאי על קוב"ה אומר ומת כל בכור ממילא ומאליו. וגם אומר השפחה אשר אחר הרחים, אבל להלן הוא אומר וה' הכה וכו' וה' הוא וב"ד היינו מדת המל' וגם הכה ר"ל כח כ"ה שם המל' שפעולתה באה בדרך ממלא כנ"ל. שהוא כמו אור וכח הממית ומכה בפעולתו בפו"מ ולכן אומר בבחי' זו עד בכור השבי אשר בבית הבור. וכמ"ש בזוהר ליליא עביד נמוסוי. היינו בחי' המל' וכמ"ש בכהאריז"ל וסה"ק שהי' מכות יצאו ממל' דקדושה מכל בחי' הי"ס דילה לנוק' שהוא מל' דקליפה בעשר כחותי'. וענין אני יוצא בתוך מצרים היינו ודאי בחי' קוב"ה וכל' המדרש הנ"ל אני אומר ממקום קדושתי וכו'. ולבאר כ"ז יש לבאר תחלה קצת מ"ש בכהאריז"ל שמה שלא הי' יכול להתברר באצי' נתברר בעולם הבריאה ומה שלא הי' יכול להתברר בבריאה נתברר ביצי' וכו' והיינו בירור האורות ניצוצין כלים דמלכים דעולם התהו שמלכותם היתה בבחי' התוקף דריבוי אורות מבחי' היש האמיתי. והיתה המלוכה בבחי' ישות קדוש ונורא ביחוד אוא"ס ב"ה. ובירידת המדרי' נסתלק אור היחוד וזוהי מיתתם ונפילתם אל בלתי מציאות. קרוב לענין העדר. אך אינו העדר ממש ח"ו שהרי שרשם קיים עלה ונתעלה למעלה במעלת מדרי' היש האמיתי באופן שאין לו חיבור להתגלות בכלים ועולם במקומם לעשותם בחי' מציאות גמור. כמ"ש בתניא ח"ב שלעשות מציאות עולם צריך כח הפועל תמיד דוקא וא"ל חוזר לבטול מציאותו. ואין זה העדר כי עכ"פ זכרו קיים במקום שנמצא פעם אחר וגם שרשו עודנו בכחו עומד לעשותו בבחי' מציאות. ודעת לנבון נקל כעין זה בענין נפילת הכלים וביטול העולם התהו שהוא תהו בלא צורה שלכן אין לו מציאות אבל אינו העדר ח"ו וברצון המאציל ב"ה האיר אור שם מ"ה החדש דתיקון שענינו הוא דוקא בחי' אור הביטול לעצמות אוא"ס ב"ה ובאור הבטול הזה שהוא עכ"פ גילוי מאא"ס ב"ה לכן בזה הוא מהווה ומחי' עולמות לבחי' מציאות ממש הבטל. ונתבררו הכלים דע"ס דאצי' בבחי' מציאות גמור בבחי' הביטול דבלי מה בתכלית היחוד עם אור הקו"ח אא"ס ב"ה כי גם מציאותם בעולם התהו הי' בבחי' בלי מה לכן נתכללו באור דשם מ"ה החדש בתכלית היחוד. ועולם עצמו דאצי' בנשמות והיכלות ומלאכים נתברר ג"כ. (וביאור לשון בירור לפי שבהסתלקות אורות דתהו למעלה מעלה נשאר העולם כולו דתהו בביטול המציאות כענין ודמיון חומר היולי שבלא צורה כלל שמוכן לקבל כל הצורות ככה הי' בחי' זכר עולם התהו כמו הכל ביחד וכמ"ש במק"א באריכות המשל ממדו"מ של האדם לענין כף הקלע שבעודו בחיים אין מרגיש כלל מציאותם מפני שנפרד חיותם מהם למדרי' שאינה