חנה אריאל שמות קפא

התחתונה ממש אך לא בהתגלות (שהוא ע"ד כל עצם ענין הגליפה). מאחר שאין שם צלם ודמות אדם. וזהו בן חכם ישמח אב שגם הוא בצלמו ודמותו מקבל ומעורר העצמות שלא מצד הגליפה ובן כסיל תוגת אמו לבד שהוא פוגם בענין התגלות מגליפה דאצילות לגליפה דבי"ע ודו"ק. תמצית כ"ז הוא כמו שכשיער את בחי' אדון עולם אשר מלך רק שלא הי' שמו נק' כידוע כן הוא נוקב ויורד עד למטה. הבן היטיב וישמח לבך

פרשה וארא

וידעו מצרים כי אני הוי' בנטותי את ידי על מצרים והוצאתי את בנ"י מתוכם. וכתי' וידעתם כי אני הוי' אלקיכם המוציא אתכם וכו'. ופי' ברע"מ שזהו פקודא קדמאה למנדע לי' לקב"ה בכללא וכו' ולבסוף מ' שנין אודע להו בפרטא וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים וכו'. ולפי"ז הפי' של וידעתם הוא הידיעה למנדע לי' לקוב"ה בכללא א"כ מה בין ידיעת מצרים לידיעת ישראל וזהו דבר שא"א שתהי' ידיעת מצרים דלא אתעטרו בפקודי אורייתא כידיעת ישראל אשר קדשנו במצותיו. וגם קשה לפי' הרע"מ לא הי' צריך לומר רק וידעתם כי אני ה' והאריכות שאמר אלקיכם המוציא וגו' למה כי הלא הידיעה שה' הוא האלקים אומר שהוא בפרטא דלא ידעו עד לבתר מ' שנין. ולהבין איך שייך ידיעה את ה' הלא לית מחתב"כ וידוע הפי' דאפי' מח"ק דאד"ק שהוא בחי' אא"ס בעצם רק שהוא הצמצום ע"י הכלי דק דאד"ק שלא יכול בזה הכח לצאת אל הפועל רק מה שעלה במח' מענין מציאות עולמות ועילויים בנ' אלפים יובלות וכו' ולא יותר שכ"ז הוא לגבי אא"ס הכללי כטפה בים אוקיינוס כידוע וא"א להיות נתפס בזה הכח כללות האא"ס לא מיני' ולא מקצתו כי קודם הצמ"פ הוא ושמו בלבד. שהגם שאנו אומרים אא"ס ואור לגבי מאור הוא חלק קטן מאד מאד מלבד שהאור הוא רק גילוי הבטל לגמרי במאור כאלו אינו. עוד זאת שהעצם אפי' בנמצאים המחודשים ממח' ורצה"ע הוא בעל רצון ושכל ומדות נעלמים בעצמותו. והגילוי הוא רק זיו והארה ממדרי' אחרונה שמתגלה בנעלם ההוא אך שאין שייך להבדיל בין האור ובין העצם אלא אחרי הצמ"פ שיש מקום להתפשטות האור מן המאור אז הוא חלק קטן מאד מאד כמו זיו השמש בחלל העולם לגבי המאור דגוף השמש אבל קודם הצמ"פ הרי מאחר שהוא שמו ית' הרי הוא הוא העצם וד"ל. משא"כ אחר הצמ"פ שלא נגלה באותו המק"פ רק קו"ח אחד מן האור לבד גם שהוא נמשך מיחודו בעצמותו בתכלית היחוד אעפי"כ אין נמשך רק בחי' הגילוי לבד וגם מאותו הגילוי רק כטפה וכו' וזהו דלמ"ח אפי' דאד"ק תפיסא בי' במהו"ע כלל וכלל ופי' לשון תפיסא נופל על ענין שאינו לא מובן ולא מושג ולא ידוע מהו רק שנתפס מציאת דבר נעלם ההוא במח' בעלמא גם זהו נק' תפיסא. (הגם שיש תפיסא אחרת שהוא בהשגה דבינה). אבל כאן הוא אומר בלשון הפלגה. ואומר למחתב"כ קאי גם על התפיסא הנ"ל. וא"כ איך שייך ידיעה את ה'. ואפי' בידיעת מציאותו ולא מהותו ג"כ לא יתכן על מהו"ע דאנת הוא חד שהרי קודם הצמ"פ א"א להבדיל מציאותו ממהו"ע וד"ל. אמנם אמיתת ענין זה שאין הידיעה כידיעת האדם איזה דבר חוץ ממנו דידיעה כזו ודאי לא שייך כנ"ל באריכות אבל ענינה כמו האדם המורכב מגוף ונפש שא"א לו לדעת מה הוא מהות הנפש כלל וכלל רק כשהאדם מתבונן בעצמו שהוא חי ממקור השופע לו חיות מכל כחות החיים (הנעדרים מגוף מת) ומרגיש חיותו הנה הרגשה זו היא הרגשת מהו"ע נפשו ממש שהרי באמת מקור זה הוא השופע החיות המורגש וכשמרגיש החיות הנרגש ה"ז נק' הרגשה גם לגבי מהו"ע הנפש. ועד"ז יובן כל בחי' הדעת הנז' בע"ס דכל מדרי' עליונות