חנה אריאל דברים שס

לאעיכול ניבי' ר"ל דלא חיישינן לאסור אפי' חזינן דאיעכול ניבי' דבאיפסק ליכא משום חסרון בקיאות וכיון דחזינן דלא א פסק אע"ג דחזינן נמי דאיעכל כשרה דתרווייהו דוקא בעינן. והכי מפרש הוא דברי מהרש"ל ביש"ש פא"ט ובאו"ש. והמעיין שם יראה דיש מקום לפרש כן. ומ"ש בשם חה"ר היינו ודאי רק דבעינן תרתי ובחדא לא מטריף מדינא דגמ'. וכן יש לדקדק מלשון התה"א שם לדקדק איזה מהן קודם לא מוכח מידי לא בחה"ר ולא בתה"א רק מדקדוק לשונו ז"ל פעמים מקדים איעכול לאיפסק ופעמים מהפך לפי הענין. נראה דנפסק קודם. ולשון זה דנפסק מחמת העיכול הוא ל' המנ"י עצמו ולא נז' ברשב"א אבל בב"י סנ"ה מבואר דעיכול קודם עיי"ש. והנה לפ"ז א"צ למ"ש רומע"ל לענין הס"ס דא"צ להתהפך ע"פ דברי הש"ך סק"ג דודאי לדברי המנ"י מתהפך הוא שפיר. כיון דתרווייהו בעינן וגם צריך להתהפך. שהרי אפשר להיות זה בלא זה דלא כש"ך. ומה שראה בבינת אדם שדוחק א"ע לומר שמא אין כאן ריעותא כלל בניבין ואפי' נפסק ושמא לא איעכל וכו'. אין זה רק מחמת חולשת הס"ס הנ"ל רצה לעשות מזה ספק א' מתיר יותר דהיינו לפי סברתו בכללי ס"ס עיי"ש דפי' ספק א' קרוב להיתר יותר והיינו שאין ריעותא כלל ומ"מ נראה יותר שגם הוא טעה בפי' דברי המנ"י כדעת מעל' וראי' לזה שאל"כ אין השגתו על רמ"א כלום מלשון או"ה. וק"ל למעיין בל' או"ה ומ"מ אין דעתי נוחה בס"ס זה לא מבעיא לגרסת הרי"ף והגאונים ז"ל (עבב"י) לא נז' כלל בגמ' נפסק. אלא אפי' לגרסת הרשב"א והרא"ש שהיא העיקר. מ"מ הא איפסקא הלכתא בגמ' אפי' איפסק נמי כשרה עד דאתעכל אתעכולי. תו אין להכניס סברת רבה בס"ס וכיון דהא בהא שייכא ותליא ר"ל שהעיכול בא מחמת נפסק או שהנפסק, בא מחמת עיכול. אין זה רק גמר הריעותא. וכ"ש מה שהזכיר עוד בב"א הנ"ל שמא לא נפסקו רובן. דכל כה"ג אינו בגדר ס"ס לפענ"ד אלא אם הי' התחלת הריעותא מנפסק או נעכל לחוד. דאז שפיר י"ל שמא אין כאן ריעותא כלל ואפי' יש קצת ריעותא שמא לא נגמרה. דומיא דספק על ושמא לא דרס דסנ"ז. אבל כאן עיקר הריעותא הוא בוקא דאטמא דשף מדוכתי' (וכן הוא בחה"ר ובתה"א דמש"ה קאמר בשב טריפתא דר"פ א"ט הא דרב מתנא ולא דר"י ע"ש וכ"ש דאפי' ר"י נמי לא אמר אלא שמוטת ירך טריפה וע"ש) א"כ אין זה אלא ספק א' שמא לא נגמרה הריעותא. ובכה"ג נלע"ד שאין להתיר מכח ס"ס דאלת"ה מחט בחלל הגוף נמי נימא שמא לא נתחב כלל בא' מאברים הפנימים ואפי' נתחב שמא לא ניקב לחלל האבר. וכן בכוליא שנאבדה ולא בדקו אם הגיע לחריץ שהביא בבה"ט סמ"ד בשם כמה שו"ת לאסור מספק. ולפי מה דקיי"ל דעד החריץ ועד בכלל י"ל ג"כ ספק לא יצא מבשר הכוליא דאז ודאי לא הגיע לחריץ ואפי' יצא שמא לא תפס מקום החריץ ומשמע שם דגם אחר יציאת חוץ מהבשר ג"כ לא בדקו. ועוד דאל"ה לא הו"ל לסתום אלא לפרש אלא דבנד"ד הי' מקום לצרף לזה ספק דשבור אינו כשמוט. אך כ"ז היינו אם בדקו בעו"ב והיו שלמים לגמרי דאל"כ יש מקום להחמיר מצד ס"ס לאיסורא דהיינו שמא נעכל ושמא יצא לחוץ ומכ"ש לפי מסקנת המנ"י שכתב אכן הב"ח וכו' דפשיטא דאין כאן ס"ס כלל וכלל שהרי אפשר להיות עיכול לבד ובהא לחודי מטרפא. ואפי' בהפ"מ דמקילינן אף לדעת הרב הנה לפי סברא זו דמנ"י דיכול להיות עיכול קודם וטריפה בהכי אין להקל רק לסמוך על בקיאותינו דלת איעכל אבל בנאבד מאין לנו להקל לפי סברא זו וק"ל. ולדעת הש"ך נמי באין הפ"מ דנראה ודאי שחושש לדעת הרב והב"ח (שלא כדעת מעל' וכדלקמן) הוי ספק חסרון חכמה שנאבד דטריפה לדעת הפמ"ג סנ"ג ולב"ש בהקדמה ודבריהם נכונים למעיין. וכן בשו"ת נוב"י אחר כל האריכות לא הסכים להתיר אף בשבירה כקולמס דהוי שא"ש יחדיו ידובקו רק אותן חתיכות שנמלחו עמה ולא. השבורה עצמה ואפי'