חנה אריאל דברים שמח

הגילוי אנא שבאמלוך כמ"ש ונחנו מ"ה מ"ה בעצם. ע"כ ע"י דוקא נתנה התו' לישראל כמשנ"ת שהתו' היא כח ועוז וכשהוא ע"ה בגופו הגיע לגילוי דאנא אמלוך כנ"ל להיות נק' עבד ה' ירד הכח ועוז למקום נשמות בגופים להיות לכ"י בגופים הכח ועוז דעצמות א שהן יחוד דו"נ בבחי' מתן בסתר הידוע (וה"ז כענין הידוע שבתחלה ממשיכין להיות בבחי' גדלות הגמור דז"א ובאין בו מוחין דאו"א ממש ואז נגלה יחוד קוב"ה קק"ל ועל ידם מתגלה בתכלית הפנימי' דאו"א ועו"א כידוע בענין מוחין דגדלות משא"כ קודם הגדלות מתעלמים אור מוחין דאו"א בזו"נ ואין יחוד וזווג דקובהו"ש. דאף לפמשנ"ת דאוריי' וקוב"ה כ"ח. אך לעולמות אינו נגלה ושם אלקים דכלים מעלים שלא יאיר אור מהו"ע לעולמות. ואף שבלא"ה קוב"ה הוא בחי' סוכ"ע ואין אורו גלוי בעולמות אך ע"י בחי' השכינה שהוא המל' ממכ"ע נגלה אור היחוד וזווג גם בעלמין. כי המל' ממלא את העלמין מאור היחוד והיינו דוקא ע"י מוחין דגדלות אבל כשאין מוחין דגדלות אין המל' ממלא את העלמין כ"א בחיות שלהם בבחי' החיצוניות)

ועד"ז יתפרש בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ. פי' בראשית שהוא התו' דמחכ' נפקת בה ברא הקב"ה ע"י שם אלקים את השמים לרבות תולדותיהן ואת הארץ לרבות תולדותי'. דהיינו בחי' דו"נ דעולם העשי' (וכן בעולם הברי' והיצי') או זו"נ דבמל' דמל' דעשי' כלפי עוה"ז החומרי דנוגה שהן בחי' סובב וממלא דכעו"ע. והארץ היתה תהו וגו'. פי' שהארץ הכוללת תולדותי' שהוא ישות הנמצאים דעוה"ז (וכן בבי"ע כנ"ל) היתה עדיין תהו שהוא הפלגת ריחוק הערך ממש ממציאות הישות ממש כנ"ל בענין תהו. וה"ז כענין מלכין קדמאין שקודם שבא אור החדש דתיקון אף שנאצלו המלכין כמ"ש וימלוך וכו' אך הי' תהו וימת וכו'. כידוע שהאור ניסתלק למעלה מן המציאות (ע' מה"ש סט"ז מבואר הענין וחשך ע"פ תהום יתפרש התהום על כח, האר עצמה להמציא הישות שהחשך דתהו ובהו מכסה אותו. ורוח אלקים אשר ברא, את השמים ואת הארץ מרחפת. נוגע ואינו נוגע כמארז"ל, ע"פ המים הוא השפע הבא מן השמים אל הארץ אינו נוגע ממש בהם כ"א בבחי' מקיף ולכן לא נתפשט שום ישות מן הארץ הכוללת תולדותי'. ויאמר אלקים יהי אור כלומר להאיר את החשך ימצא מאין ליש בריאת אור שלא יכסה החשך על התהום לגמרי ויבוא מזה מציאות החפשטות יש מן התהום. וכל הנבראים לדעתם נבראו וכו' פי' בבחי' ד"ת הידוע השייך אל מהות העלם העולמות. שנעלם מהן לגמרי דעת עליון ב"ה שיודע כל הנמצאים בידיעת עצמו ב"ה קודם שנברא בפועל כמו לאחר שנבראו כמש"ל ובכ"ד. לז"א וירא אלקים את האור כי טוב כלומר שנתפשט לדעתן וצביונן שהוא טוב להאיר את מציאות כל ישות העולם. ויבדל בין האור ובין החשך שלא יבטלו זא"ז ולמציאות שניהם יש צורך לעולם כעין ענין יוצר אור ובורא חשך עושה שלום ביניהם ועי"ז בורא את הכל כמ"ש במק"א ועי"ז נבראו אח"כ כל הנבראים בפרטן ע"י המאמרות. אך הנה מארז"ל שהכל הי' עומד על פתח הקרקע עד שבא אדם. כמ"ש ואדם אין. ולכן טרם הי' וטרם יצמח. כי עיקר כל מציאות הבריאה הוא האדם ועל ידו דוקא בא ישות המורגש בנמצאים כי אחור וקדם צרתני עפר מן האדמה ונשמת רוח חיים מאלקות ממש וחבור הנשמת רוח, חיים עם העפר הוא הממשיך לכל תולדות הארץ מציאותם ליש ודבר מורגש גופני מן הארץ והתהום הנ"ל ועם זה יתיישב מ"ש ויעש אלקים את הרקיע אחר שכבר אמר יהי רקיע וכן ויעש אלקים את חית הארץ וגו'. אחר שכבר אמר תוצא הארץ וגו'. לומר שכל עשב השדה וכל עץ בא אל מציאות ע"י האדם דוקא כאמור. אבל באלו אומר שהאלקי' עושה את הפו"מ לא על ידי האדם. ולשון נעשה אדם ע', מש"ה ח"ג פ"ב שייך לדברים הללו. והוא ליתן באדם כח הבראשית (שהוא החו')