חנה אריאל דברים רצא

מן החזה לכן היא מביאה לידי מעשה בפו"מ דקיום המצות. וז"ש וידעת כי הוי' אלקיך האל הנאמן וגו' הוא הקב"ה וככל משנ"ת באריכות. ואח"כ אומר ושמרת את המצוה היא קבלת פני שכינה דפ' רחל הנ"ל והחוקים והמשפטים היינו המדות דחג"ת נ"ה כאמור ומה שאדם עושה בשמירת המצות וחוקים ומשפטים (ובחי' היסוד שנכלל בשם מצות כנ"ל נזכר במ"ש שומר הברית שהוא בחי' יסוד. והחסד הוא בחי' ה"ח הידוע ומבואר במק"א) הכל הוא בהאל הנאמן וכמשנת"ל. אך היום לעשותם למצוה וחוקים ומשפטים (שנכלל בזה גם בחי' הברית כאמור) ולמחר לקבל שכרם שכר מצוה מצוה מהאל הנאמן כמובן מהנ"ל. אך עיקר מצות וידעת מגעת לבחי' פ' לאה הנ"ל שהוא פ' הארה והשגה וכמ"ש האנשים האלה הרואים את כבודי שהן דור המדבר

ועם האמור יובן ענין מה שעשתה חכמה עטרה לראשה וכו' הנ"ל. דהנה ידוע בעבודת ה' ית' יש ב' מדרי' עובדי ה' בנשמתם שעסק ההתבוננות וההשגה הוא בענין יחודו של הקב"ה בעולם יחו"ע ויחו"ת וכל כיוצא בזה כידוע ליודעים. וזה נק' בחי' ענוה. כי אין בזה שום הרגשת הישות בעצמו מאחר שהוא טרוד ועסוק בהשגת יחודו ית' שאפס בלעדו וכו'. והוא בחי' פ' לאה הנ"ל ג"כ לאסתכלא ביקרא דמלכא עילאה וההסתכלות הוא בכח הנשמה המכרת את בוראה ביחודו ית' הנעלם מכל העולמות עצמן. ויש בחי' עובדי ה' בגופם הוא ענין הזריזות והותיקות להכניס כל כחותיו בעבודת ה' שזהו בבחי' ישות עצמו דוקא. ובבחי' זו יוכל להיות יניקת החיצונים ח"ו בישות וחשיבות לעצמו שהוא עובד ה'. ואפי' העסק בחכמת התורה בעיון ועמל נאמר ג"כ ראית איש חכם בעיניו תקוה לכסיל ממנו והחכ' היא מדרי' עליונה בכל כחות טרדת הנפש. וגם היא צריכה לעטרה המעטרת ומקפת אותה לבל יבוא יניקת החיצוני' ממנה ח"ו. והיא היראה הבאה לאדם ע"י ההתבוננות ברוממות אל (ולא בענין יחודו ית' דבענין זה אין שייכות גם לענין היראה כידוע ליודעים ונק' לפעמים בשם יראה דאור אבא כמ"ש במק"א). והיא השומרת אותו שלא יבוא להרגשת ישות עצמו. וכמשל העומד לפני המלך שאין לו הרגשת ישות עצמו והתפשטותו כחיוב ישותו. וזהו מה שעשתה חכ' עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסולייתה הוא סנדל שאין לו עקב. דהנה בחי' ענוה הנ"ל היא בכחה וגבורתה בעת ההתבוננות וההשגה ונק' בחי' מוחין דגדלות השכל וההשגה. וכשיפנה האדם לצרכיו ההכרחיים או אפי' לעסק התו' בנגלה מסתלק ממנו אור ההשגה (ואי' בכהאריז"ל שגם בלא טרדת עסק אחר א"א למוחין דגדלות להיות עליו כל היום בלי הפסק). רק שנשאר בחי' מוחין דקטנות והוא רושם ההשגה דבחי' הגדלות ולכן נק' בשם עקב שהוא סוף וסיום המוחין דגדלות שלא נשאר מהם רק רושם וזכר בעלמא. והנה גם הזכר הזה גם הוא מענין ענוה וביטול שאין בזה כח הזריזות והותיקות. ולזאת צריך לעורר בחי' יראת הרוממות שמחמת רוממות האל ב"ה המצוה על עבודתו תפול על האדם אימה ופחד המכריחו להכניס כל מיצוי הנפש וכחותי' בעבודתו ית'. וזהו עקב לסולייתה שהוא מלבוש הרגל וסיום הגוף לבוא בבחי' המוחין דקטנות בגוף ואין לו עקב המפסיק בינו ובין בחי' הענוה עצמה כי הכל יהי' ע"ד ענוה בלא שום גבורת הישות. ועשתה הענוה עקב מן היראה שהיא המביאה זריזות העבודה בבחי' ישות על האדם עם בחי' זכר המוחין דגדלות שהן עיקר התקשרותו לעבודת השי"ת ולקבל עליו יראתו ית' (ופי' עקב לסולייתה הוא תחתית המנעל הנק' פאדאשווע). והנה כתיב וענוים ירשו ארץ והתענגו על רוב שלום ולכאורה הוא סתירה למשנת"ל שבחי' הענוה הוא דוקא מדרי' דוהמ"ד ולא דור יורשי הארץ. אבל הענין הוא כמ"ש בכאריז"ל דעקבי לאה נכנסין תוך ראש רחל. והוא דשלימות העבודה הוא לעורר מתחלה בחי' לאה לאסתכלא ביקרא דמלכא. וכמארז"ל לעולם יסדר אדם שבחו ש"מ שהוא