חנה אריאל בראשית עח

לעשות כרצון המלך עצמו שאינו מערך רצון ושו"מ של בני המדינה מצד עצמן. וכמו שמצינו רוח גדולה וחזק מפרק הרים ומשבר סלעים נגד טבעם של ההרים והסלעים. ואף שהוא ית' משיב הרוח היינו שהרוח עושה שליחותו אבל המפרק ומשבר הוא הרוח. ככה יש להתבונן שבחי' כח המלכות שבמדינה הוא הפועל תנועת בני המדינה לכל רצון המלך עצמו מזה מובן שכח המלכות יש לו מציאות בפ"ע (כדמיון מציאות הרוח ואויר בעולם הנ"ל). והוא בא לעשות רצון המלך במדינה. וזה ראוי להקרא בשם מילוי השמות למעלה שהוא התפשטות של בחי' הדכורא הנמצא בעולמות שברא ליש ודבר בפ"ע לדעתם התחתון בהעלם היחוד לגמרי כנ"ל. והנה אם המלך כובש מדינה חדשה ומביא בה ההנהגה גם נגד טבעם ורצונם כ"א רצון המלך עצמו הוא. אין ניכר בזה כלום מן עצמות המלך כי רק כח המלכות הוא המניע אותם. (כרוח גדולה מפרק וכו' הנ"ל). ואף שזה בא רק מרצון ושכל חיי המלך עצמותו מ"מ ההתפעלות והרגשה דבני המדינה איננה רק מכח המלכות ולא ממהו"ע המלך. אולם כאשר נתיישבה דעת בני המדינה ומלכותו ברצון קבלו אליהם שאזי גם המלך בא אליהם בגילוי אור פני מלך (הוא בחי' החסדים דבנין המל'). עד שגם עם בני המדינה שרחוק ונבדל ערכם מענין מהו"ע המלך המרומם לבדו ונבדל מערכם לגמרי נהנין וניזונין מזיו כבוד הדר מלכותו. וגם זה כת המל' הנמצאת במדינה (כמשל הרוח הנ"ל). הוא שהרי מי שאינו מבני מלכות המלך אינו נהנה מגדולתו ותפארתו כהנאת בני מדינת מלכותו. זהו כמשל ביאה ראשונה שעושה אותה כלי. כמו בתולה ואיש לא ידעה גם שהיא גדולה ונק' יודעת טעם ביאה בלשון חז"ל אעפ"כ בביאה ראשונה נמצא לה טעם והנאה מורגשת שלא שיערה והרגישה גם בדעתה מהות וערך ההנאה. וזה ראוי להקרות שנתרוממה אל ענין הכרת תענוג שהי' נפלא ומכוסה ממנה (וכדמיון הנאת הבע"ח בכל חפצם שאין לו ערך כלל עם הנאת בני אדם ותענוג שלהם שהוא רם ונשגב במעלה עליונה על הנאת בע"ח) ויובן שזה ראוי להיות נק' בשם נפש חדשה שנתחדש בקרבה (כדמיון הבע"ח אם הי' בא לו ענג בנ"א בהרגשתו דודאי היא נפש ורוח חדשה בקרבו). ובכח הזה הוא מעלה מ"נ תמיד ואל אישה תשוקתה והאיש גם הוא נותן דעתו עלי' לזווגים בכל עת מצוא הרוח תאווה וכדמיון זה הוא שמצא התפעלות בני המדינה להשתוקק לקרבת המלך ולראות ביקרו. וקל להבין שגם זה מכח המלכות שבמדינה הוא שהרי בן מדינה אחרת אין לו ההשתוקקות במדרי' ובחי' זו ואין להאריך בזה ומזה יבואו להכיר גם בערכם השפל את רום מעלת המלך בכבודו שלו יאתה המלוכה והממשלה וכל אשר ימרה את פיו ראוי להיות נעדר מן המציאות ויומת. עוד יש לדעת שגם טרם יצא דבר מלפני המלך ועודנו במחשבתו שכעין שעשוע המלך בעצמותו רק שהוא נכון וממהר לעשותו. כל הענין הוא ג"כ עד"ז שבחי' ההתפשטות שלו על עם היא הפועלת כל אשר חפץ בה המלך. וזה נק' בחי' הדבור קודם יציאתו אל הפועל. אך המלך עצמו בעל ההתפשטות הוא שוה בין כשבא הדיבור אל הפועל בין קודם לכן ומדרי' אחת היא אצלו. אבל בהתפשטות שתי מדרי' הם. דבמח' אף שהוא מוכן לבוא אל הפועל עדיין מח' הוא שאין זולתו מתפעל ממנה וכשבאה בדבור בפועל הוא בכח המניע את העם בפו"מ כנ"ל וה"ז כמו ב' מדרי' דרוחני' וגשמיות. והתפעלות העם מן כח המניע הנ"ל הוא עוד מדרי' למטה נחשבת כגשמי' יותר עד שכח המניע הוא כעין רוחניות לגבה. אבל בציור המח' הנ"ל הגם שמובן למשכיל שציור התפשטות כח המלוכה הוא בחי' פנימי' יותר מציור מציאות העם אך אין הריחוק ביניהם כ"כ כנז' בבחי' הפ"מ שהוא כמו בין רוחניות לגשמיות. ומכל זה יובן למשכיל למעלה מ"ש שהנוק' הוא רק בחי' המילוי היינו עד שלא בא אאע"ה שלא הי' בבחי' העולמות בחיצוניות רק הכריתות ברית