חנה אריאל בראשית קמח

ממה שמכאיב אותם. וכמ"כ יובן בנמשל שע"י שיגלה כבוד ה' בגילוי עוצם יחודו הנפלא תבקע הכרה זו גם בכחות הגופנים להיות גם הם מסכימים כמו ברצון ממש אל ההתפעלות מההכרה וראי' ההוא. וגם מחמת שאת רוח הטומאה אעביר מן הארץ אזי ממילא גם כחות המשתלשלים מדרי' אחר מדרי' עד בחי' החושים הטבעיים הגופנים. גם הם יקבלו עומ"ש בקבלה דין מן דין עד שרשם במלאכי המרכבה שבהם ועל ידיהם נמשך סדר ההשתלשלות דצח"מ וכל פרטי כחותיהם עד למטה מטה. וה"ז דומה ממש למ"ש למעלה בענין בחי' המל' שיש ממונים להכריח על קיום רצונו. וענין היראה הנ"ל דומה לו בחי' הראי' הנ"ל ואת זה הענין שהוא הקץ העתיד להיות בסוף יומיא בקש יעקב לגלות לבניו שלא הי' להם הראי' דבחי' ישראל הנ"ל כנ"ל והוצרך להיות גם בו באביהם שם יעקב (ולא בשם ישראל כנ"ל) וז"ש ויקרא יעקב דוקא. וגם אמר ואגידה לכם כמ"ש בזהר שכל לשון הגדה הוא רזא דחכמתא. ר"ל בדרך קבלת תלמיד מרב סתרי חכמת הקבלה שאינו רק הכרת מציאות הדבר ולא מהותו ממש כן רצה יעקב אע"ה לגלות להם את הקץ הנ"ל בבחי' רזא דחכמתא עכ"פ אף שגילוי מהותו בפ"מ א"א עד לע"ל. וידוע בענין הקבלה דתלמיד מרב שהוא כמ"ש ז"ל כל תלמיד שאין שפתותיו נוטפות מר וכו' בבחי' הביטול הגדול והתכללות כח שכלו וחכמתו בחכמת ושכל הרב אז יוכל לקבל בטוב כראוי וז"ש ויקרא יעקב אל בניו להעלותם ולאוקמי' להו בשרשם למעלה מעלה דהיינו בבחי' המל' כשהיא בבחי' אצילות עולם היחוד. שזהו כדמיון חכמת הרב הנ"ל עצמו בבחי' שהיא עומדת להשפיע לתלמיד (כידוע שעצמות חכמת החכם אינה יורדת ממקומה כלל בשעת ההשפעה אלא רק הארה והשפעה ממנה וגם זה הוא ע"י ההתכללות דתלמיד ששפתותיו נוטפות מר הנ"ל רק דעתא דרבי' מקבל בהעלם תוך ההשפעה שיוכל למיקם אדעתי' דרבי' לאחר זמן כידוע ומבואר בכ"ד). ואמר עוד האספו דהיינו ההכנה דבחי' התכללות התלמיד בחכמת הרב. וזאת ההכנה נק' בשם אסיפה דוקא שאינה מן המזומן כמו התלמיד שאינו יודע מה שילמדנו רבו ומכין עצמו בכל כחות עצמותו שבאו פעם א' לידי גילוי וגם כחות שלא באו אל הגילוי מעולם. ואז ואגידה לכם בבחי' הלימוד דרזא דחכמתא את אשר יקרא (בבחי' אוקמי' באתרי' שהוא עלייתם ממש בפועל ולא ברזא דחכמתא לבד) אתכם באחרית הימים כמ"ש לעת ערב דוקא יהי' אור. והגדה זו ברזא דחכמתא שיש בה בהעלם מדעתי' דרבי' כנ"ל מזה גופא יהי' התועלת להביא אל הגילוי את הפועל ממש דק הנ"ל. ולפי שאמר לגלות הקץ באחרית הימים בחי' לעת ערב (יהי אור) הנ"ל שהו בחי' גלות השכינה במדרי' התחתונה. לכן אמרו בזוהר הקדוש שבזה אחזי עציבו בשכינתא ונסתלקה ממנו. והיינו מ"ש בגמרא ונסתלקה ממנו שכינה. ראה יעקב אבינו עליו השלום שאי אפשר לגלות את הקץ גם בבחי' רזא דחכמתא. אפי' במקום מדרי' מרכבה דבריאה (ואפי' ע"י ההעלאה דהאספו הנ"ל) אמר שמא ח"ו יש פסול במטתי כאברהם וכו'. אין הכוונה בזה שחשש שגם הוא הוליד ח"ו פסול כאברהם וכו' שהרי הי' יודע ומכיר בהם שהם מרכבה שלימה תתאה. אלא הכוונה על דרך מ"ש בגמרא עד שלשה דורות לאי פסקה זוהמא מאבותינו. דאברהם יצא ממנו (כלומר ונפרד ממנו שזהו פסיקת הזוהמא קצת) ויצחק גם הוא יצא ממנו עדיין זוהמא ופסולת דעשו (ונפרד גם הוא ופסקה זוהמא גמרי) עד שיעקב היתה מטתו שלימה. משמע ודאי שמיעקב והלאה פסקה הזוהמא מישראל. ובמקום אחר אמרו בגמרא ישראל שעמדו על הר סיני פסקה זוהמתן. הגם שבשבת דקמ"ו אי' ופליגא דר' אבא בר כהנא. אך ידוע המאמר דאו"א דא"ח. ע"כ מוכרח לומר שמה שפסקה זוהמא מאבותינו בג' דורות. היינו בבחי' ומדרי' האבות דוקא ולא בבחי' הבנים. כמו כן יובן שזה שאמר יעקב שמא יש פסול במטתי בבחי'