חנה אריאל במדבר ריב

לפי המשך לשון הענין לומר שהקנאה תחשב לשכינה ששוכנת בישראל ואם הם חוטאים ממשיכים מן השפע הראוי לה אל החיצונים ח"ו. והחימה נכון לפי הלשון לכנותה טל בחי' כנס"י שהיא היא בנ"י שבגופים ומ"ש הושע החליפם באומה אחרת היינו לעשות לו כנס אחרת ח"ו והחימה על כנס"י הוא כמו במשל החימה על הבעל. וכשקנא פינחס ומסר נפשו על קנאת השכינה ה"ז כמו שהבעל מחבב אשתו הראשונה כנ"ל אף כן נמצא בכנס"י מי שמחבב מאד לשכינתו ית' במס"נ ובזה השיב את החימה שלא תבא לכלות את ישראל ולדחותם מהיות כנסיתו והקנאה הוסרה באיש ישראל המוכה ואשה המוכה דהיינו כמש"ל שם שנדחו מכת כה ה"ד כמשל שמגרש את האשה הב'. אך החימה הוסרה מטל ישראל אבל על המדינים שגרמו כל הענין הקנאה עדיין החימה קיימת לנקום נקמה. ומ"ש נקמת ב"י כי לשכינה כבי' אין שייך נקמה כי אם רבו פשעיהם מה יעשו לו ית' והנקמה על כ"ד אלף מישראל שמתו במגפה והשכינה מצטערת עליהם

ויש לכוון ענין זה עם נדר ושבועה ואיסר. ג' בחי' האמורים בפ'. והנדר כפמשנת"ל הוא כמשל נער בן טובים וגדולים שהוא אוחז מעשה נערות ככל הנערים. ואם ישים אל לבו שאין דעתו של אביו נוחה הימנו בהדבקו במעשה נערות תיקר בעיניו לעשות נח"ר לאביו למען ילך בדרך טובים ולא בשחוק הנערים. והדמיון לענין השבועה כפמשנ"ת הוא כשהנער שם אל לבו בדרך זה הגם שכל הנערים עושים כמעשהו אך הוא שהוא בן גדולים וטובים אין ראוי לו לעשות כמוהם. אך ענין האיסר לכאורה אין לו מקום כלל כי הוא עושה את המותר ופטור להיות אסור וקשור בידי החיצונים נגדו וכן אם אוסר על. זולתו ה"ז אסור בידי החיצונים לעומתם של האחרים. אבל הנה זה הוא דומה לענין הנקמה הנ"ל שכשאוסר אותו הדבר ומוסרו ביד החיצונים הוא בכדי סיד ה' תמצאנו שם ויהי' בו מצות הפרישה ממנו ארחות הוי' ממש ככל המצות ועי"ז עולה הניצוץ הקדוש שבו ונכלל בקדושה ויפרד הניצוץ מן החיצונים. וענין הנדר הוא כדמיון השבת החימה ע"י פינחס וכמשל שמחבב את האשה וכן כבוד אביו שיקר בעיני הנער ודמיון לשבועה שהוא כפי המבואר ועפ"י המשל שבודל א"ע מאותו הדבר הוא כענין איש ישראל המוכה וכו' הנ"ל. ולזאת אמר ה' למשה דוקא שהוא ינקום נקמת ב"י כמשנ"ת בענין הנדרים והאיסרין שע"י משה דוקא בא הכח לראשי המטות ולישראל שיוכל להמשיך בחי' ארחות הוי'. כמ"כ לתת נקמת ה' במדין שהוא ית' הנוקם נקמתם דוקא מה שהם עצמם אין להם כח ע"ז כמובן מדמיון הנדרים ומשלים הנ"ל ואין להאריך בזה. ולכן שלח חלוצי צבא שנחלצו עפ"י ראשי המטות והשבטים אלף למטה ואת פינחס שהוא הי' הקנאי הוא יהי' גם הנוקם. וקל להבין

וז"ש ואחר תאסף כי הנה דוקא בדהמ"ד שהוא פ' הארה כנ"ל כ"פ ועד הטבע שבגוף ונה"ט לא הגיע ענין ושכנתי וכו' היו צריכים לשושבינין תמיד משה שושבינא דמלכא ואהרן שושבינא דמטרוניתא. אבל לעת הבנות פ' העקרי שהוא לתת את הארץ הכנעני וגו' דהיינו שתהא שכינה בישראל גם בטבעיית גופם. שוב אין צורך לשושבינין כידוע ההלכה שאחר יום א' לנשואין שוב אין דין שושבינות והיינו שאחר היחוד הגמור בין איש לאשתו כיום תמים יש להם תבור וקירוב עצמי וטבעי מהות במהות וא"צ לממוצע שיחברום ע"י הארה וכח. רק נקמת מדין שלא ירשו ישראל נחלתם במדין כ"א לעשות נקמה בהם להוציא מתוכם את השבי ואת המלקוח ככל הנ"ל זה הוצרך להיות ע"י מרע"ה דוקא לתת נקמת ה' במדין כנ"ל. ואח"כ נאמר תאסף אל עמך. כי ע"י המספר ב"י שנמנו בפ' פינחס כבר נבנה פ' העקרי הנ"ל וזכו למה שהי' באדה"ר ויפח באפיו נשמת חיים שהוא בחי' אלקות ממש כנ"ל דהיינו חבור מהות במהות הנ"ל. אך לא זכו לבחי' זו ממש כ"א אחר התנחל ב"י ארץ סיחון ועוג בירושה ממש. והוא עפמשנת"ל פ' בלק