חנה אריאל במדבר רד

המל' בערכם ולא היו יכולים לקבל התורה דאצילות כאשר שם משה כנ"ל. הוצרכו הנביאים להמשיך להם השפעת התו' בלשון כה אמר כנ"ל אבל כשהיו זוכים היו הם עולים דוקא לקבל התורה בבחי' זה הדבר אשר שם משה רק ספר יהושע בלבד שהוא ערכה של א"י. וכלומר הציור הנ"ל דהיינו בחי' מוחין דנוק' והיינו בחי' סובב שבממלא שהוא שרש היחוד שיוכל להיות קבלת סוכ"ע בממכ"ע בבחי' פב"פ כנ"ל. ספר זה שהוא בכללו בחי' ענין הזה היו צריכין עכ"פ והוא ציור של כל בחי' הנוק' בירידתה בבי"ע שנק' א"י היו צריכים עכ"פ, לקבל וד"ל. ומאחר שנת' שנבואת משרע"ה בזה הדבר היינו רק זאת התו' אשר שם משה. אבל הנבואה לפרעה שלא הי' בהנבואה ההוא התגלות העצמיות רק לענין מעשה הנמשך ממנה גם הוא נתנבא בכה דוקא וד"ל. והנה ענין דעת דסוכ"ע שלמעלה מבחי' הבחירה הוא בחי' מדע תורתך. ודעת דבחירה הוא נק' סתם דעת כידוע. אתה חונן לאדם דעת. ואתה חוננתנו למדע תורתיך. דדעת סתם הוא בחי' דעת דממלא דבחי' בחירה. ומדע תורתיך הוא בחי' דעת דסובב. וז"ש בגמ' פרק ג"ה והדעת מכרעת בשל ימין אבע"ל דפת תורה או דעת נוטה. דפי' דעת תורה היינו הכח לאסוקי שמעתא שלמעלה מבחי' בחירה או דעת נוטה הוא הדעת דבחירה שנק' נוטה ממטה לנחש ומנחש למטה כנ"ל

ומעתה יובן דהנה ענין הנדרים הם מה שהאדם מצד דעתו ובחירתו רוצה לאסור על נפשו איזה דבר ויפלא לכאורה מהיכן נמצא בזה איסור מצד מצות ה' שהוא למעלה מבחירה כנ"ל. אך הנה ארז"ל קדש עצמך במותר לך פי' קדש הכנס לבחי' קדש. והיינו ענין העלאת המל' לאצי' כנ"ל ע"י שפורש בבחירתו מדבר המותר עולה לבחי' קדש כנ"ל וכשעולה לבחי' קדש שם נעשה יחוד פב"פ דסובב בממלא. ושוב לא יחל דברו כלומר שאחרי שנתייחדה המל' בדבור זה חלה בו הקדושה לעולם ועד ולא יסתלק לעולם להיות בחי' חלל וחולין מקדושה זו. אך מאין זוכה לזה הוא לפי שוידבר משה שהוא דעת נוטה נק' מטה כנ"ל שנוטה ממטה לנחש ומנחש למטה. ומה דיבר והמשיך להם זה הדבר אשר צוה ה' דהיינו אשר שם משה לפנימי' בנ"י למעלה מבחירה אותו הדבר המשיך ג"כ לראשי המטות הממשיכים דעת נוטה לכללות בנ"י ע"י נמצא הכח ועוז בדעת נוטה שלא יחל דברו כנ"ל. ולכן ככל היוצא מפיו יעשה. ולפי פירוש זה מ"ש לא יחל דברו הוא הודעה ולא צווי. ובזה יובן מה שבמשניות דנדרים אמרו ה"ז בבל יחל ופי' בגמ' דר"ל מדרבנן. הוא עפ"י פירוש הנז"ל שהוא הודעה. וביאור זאת הוא בארוכה במ"א בענין העובר על דברי חכמים חייב מיתה יעו"ש. ולענין הלאו כפשוטו הפי' שלא יעשה הדבור כאלו הוא חולין לענין מעשה בפו"מ אף שמצד עצמו יש הודעה שלא יחל שהרי דיבר משה אל ראשי המטות זה הדבר כנ"ל וד"ל. ולפי משנ"ת שכל עיקר כח הנדר שיהי' בלא יחל הוא בא מראשי המטות ע"כ ממילא מובן שהם יכולים להתירו כמארז"ל הוא אינו מיחל וד"ל

וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י לאמר זה הדבר אשר צוה ה' איש כי ידור נדר כו'. ככל היוצא מפיו כו'. וי"ל מה נשתנה מצוה זו שהוזכר בה אמירת משה לבנ"י ולא נזכר כלל אמירת ה' למשה. היפך כל המצות שהוזכר רק אמירת ה' למשה שיאמר לבנ"י ולא האמירה של משה לבנ"י. וגם הענין דראשי המטות שנתייחד להם האמירה במצוה זו. ויובן הענין בהקדים מעלת נבואת מרע"ה על שאר נביאים. דמבואר בדרז"ל שכל הנביאים נתנבאו בכה יתר עליהם משה שנתנבא בזה כו'. וגם כתוב מפורש בענין הפרש שבין נבואת משה לנביאי עלמא. אם יהי' נביאכם ה' במראה אליו אתודע לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא. ובאמת זהו ענין א' עם