חנה אריאל במדבר קצב

ההזדמן או לשלוחים. והוא עצמו עוזב ענינם ועסוק בענינים אחרים. כמו קנינים המוצלחים או בדברי חכ' וכדומה. אבל בחי' רחל הנ"ל בע"כ היא קשורה עם הקנינים אף שאינה יכולה לפעול בהם הצלחה מכח האדם עצמו גם אם הוא מוצלח מאד עם כל שארי דברים. ובזה יובן מה שאמרה רחל אמנו אל יעקב הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי. והיל"ל אמות. וכפי הדוגמא הנ"ל היינו כשאין לאדם קנינים אז פרצוף הזה אינו משמש כלום והרי הוא כמת שהנפש מסולקת לגמרי מן הגוף שהוא כלי שלה להתפשט על ידן. ולהבין ענין זה למעלה יש לבאר עוד דוגמא לזה מה דאי' בגמ' ר"א ור"א לגמרי' דרב הוי צריכי לסברא דילי' לא הוו צריכי.. כי היו יכולים להבין כמו הלב מבין של רב עצמו. אבל ממה שנמצא אצל רב עצמו ממעין החכ' שלו לא היו יכולים להשיג והענין דיש ג' בחי' מח'. בחי' תחתונה דמח' הוא שחושב חוץ מעצמותו כמו איך לעשות בפו"מ מה שכבר הוסכם בדעתו ומדותיו א"כ אין זה אלא איכות אופני הפעולה או הדיבור לזולתו וכדומה וזה נק' בשם לבוש (ועל כזה נא' כלבוש תחליפם ויחלופו וק"ל) למהו"ע נפש האדם בקרבו כידוע דמחדו"מ הם בחי' לבושים. בחי' הב' במח' הוא בחי' לאה הנ"ל שהוא בחי' פרצוף כדמותו בצלמו של האדם המתפעל בלבו יותר על המדות שבלב התמידיות (ולפי משנת"ל בפהק"ו הוא ענין פרצוף יעקב). בחי' הג' במח' הוא הבא ממעיין החכ' שהוא נק' מחשבת עיון. וזה יובן עם משנ"ת בפהק"ו ענין מדרי' ביטול בעצם העליונה שכמ"כ במחשבת עיון אין האותיות מורגשים כלל. וידוע דמח' עיון הוא יחוד חו"ב. מעיין החכ' נובע לבינה ונמשך ללב. ומהבל הלב בא לדבור וע"י הדבור מקבלים כל התלמידים השומעים איש כפי ערכו. אבל ר"א ור"א היו מקבלים גם מה שבא מלבו אל מחשבתו לעצמו בחי' לאה הנ"ל בעצמות האדם והיינו במה שבא ברב עצמו מבחי' יחוד חו"ב שלו ונגלה בלבו בבחי' יסוד אבא תוך יסוד ז"א שנמשך מזה בחי' לאה הנ"ל (וגם פרצוף יעקב כנ"ל) אז היו ר"א ור"א יכולים לסבור סברתו שבמחשבתו לעצמו. אבל איתא בגמ' דאמרו לו ר"א ור"א לרב והקשו בסברא ושתיק רב. ואעפ"כ לא חזר בו. ושמענו דהיינו בחי' ו"ק דאבא היינו מדות דבחי' חכ' שלא נגלית גם בבינה דרב ולכן לא היו ר"א ור"א יכולים להשיג שיהי' הענין מתיישב בדעתם כמו שהוא אצל רב עצמו שצופה בחכמתו]. וכן הוא ענין דור המדבר וכמשי"ת, והנה כל התלמידים אין להם מדרי' זו כלל. ואין השגתם והבנתם מדבריו מגיע כלל אל מה שהוא בעצמות הרב המשפיע לא מיני' ולא מקצתי'. אך יש להם דביקות יתירה מצד אחר וכענין מ"ש באלי' ואלישע וישלך אדרתו אליו וירץ אחר אלי' כו' ויקם וילך אחר אלי' וישרתהו. והיינו כשהתלמיד מוכן בעצמו לקבל מן הרב (כמו שכבר אמר ה' לאליהו ואת אלישע תמשח לנביא). אז הרב מושכו אליו בשימת עין בו. והוא ע"ד מ"ש נתן עיניו בו ונעשה גל של עצמות. כי ע"י נתינת עין החכם בו נתחבר אליו אל החכם הניצוץ אלקי המחי' את האיש ההוא וכשנתחבר הניצוץ אל החכם שוב אין יכול המורד ופושע לחיות ממנה כי גבה ממנו. אבל בתלמיד המוכן הנה שימת עין הרב בו מושכו אל עצמו עד שכל עצמות האיש נמשך אל הרב עד שנעשה כקנינו הנ"ל. וזהו גדולה שמושה של תורה כמ"ש באלישע וישרתהו. ותלמיד כזה א דלאו בר השגה הוא מ"מ ד"ת של הרב עושים בו רושם גדול בטעם וסברא כאלו סובר ומבין ממש וזה דמיון מ"ש עקבי לאה נכנסין תוך ראש רחל. וזהו ענין דור שנכנסו לארץ לקיים כל המצות שא"א לקיים הכל אלא בא"י כמו שהאדם אין יכול לעשות כל חפצו כ"א בקניני עצמו כנ"ל. וזהו בחי' פ' רחל. ונק' ג"כ פרצוף העיקרי כי עיקר הכל דברה"ע הוא בשביל התומ"צ שהן פנימי' רצה"ע. והיא אומרת הבה לי בנים בנ"י שמוסרים נפשם ורצונם לדבקה בה' וכנ"ל דאם אין מתה