חנה אריאל במדבר קמח

ממקום התקשרותם באילן ולמעלה. וכמ"ש ששם עלו שבטים שבחי' הביטול לאלקי" שלהם הוא בבחי' עלי' והתכללות ממטלמע"ל. ובמדבר אחר בנין המשכן ושכנתי בתוכם בבחי' הדגלים נשתנה ענינם להיות בבחי' המשכה משרשם שפע בעולמות למטה דוקא כדוגמא שלמעלה. ונקראו אז בשם מטות כמו מטה ומקל שהאדם נשען עליו שמקום דבוק המטה באילן אוחז האדם בידו והענף והשבט המתפשט להלאה ממקום דבוקו באילן פונה למטה. נמצא שהמטה הוא מקור ההמשכה משרשם ולמטה בעולם. ונק' מטה ע"ש ההטי' כי כח שרשם זה הוא בו"ק שבדעת שהוא בחי' דעת נוטה לכאן ולכאן להנהיג את המדות במחדו"מ ובדעת כלולים כ"א מחו"ג. (או בלשון הזה שהחו"ג שבדעת המה בבחי' ו"ק הכל י"ב כמ"ש במ"א). ולכן כשלקחו המטות שלהם שבהם הוא כח בחי' התקשרותם ויניקתם משרשם והניחו באוה"מ הוא כענין עליית הדעת אל הכתר ועלי' זו היא למעלה מכח נטייתו לצדדים. והוא כענין עלי' דתענית שמתפללים בברכת עננו טרם נק' אתה תענה מה שאין מתפללין כן בשום תפלה בלא תענית. והיינו לפי שתענית הוא העלאת חלבו ודמו בלא בחי' מעשה בפו"מ אלא ממילא ומאליו שאינו עושה כלום ואינו אוכל זו היא בחי' העלי' שלו. ולכן עונה ג"כ ממקום שאין המעשה פועלת בו כלום. ולכן א"צ לדבורי התפלה ובקשה להמשיך השפע כרצון האדם אלא ממילא ומאליו הוא נענה מרצון וכמ"ש לא תצומו כיום להשמיע במרום קולכם. וזהו התענית הנרצה דוקא. וכשמשמיע במרום קולו בא משם אמת ה' לעולם וחפץ חסד הוא. וכענין זה הוא הנחת המטות באוה"מ שהוא עליית השבטים והמטות לבחי' הכתר שלמעלה מנטיית הדעת והוא להשמיע במרום קולם וה' יענה ממעון קדשו שלא ע"י פעולת התחתונים והי' האיש אשר אבחר בו שלא ע"י קריאה והמשכה מטהו יפרח וידעו הכל כי בו בחר ה' והשיכותי מעלי וגו'

בזה"ק פרשה קרח ד' קע"ח ע"א ועבד הלוי הוא ר"א פתח היושב וכו' עד סוף המאמר ומלבד הבנת הענין י"ל מה ענין הפתיחה של הפסוק הזה. שלא פירש בו כלום. גם ענין הקדמתו לבאר ענין בריאת האדם ושברא לי' באורייתא ושאמרה קמי' למגנא אתקריאת א"א כו' הכל לכאורה אין לו שייכות לענין המאמר. ושם ע"ב הוא אשלים לסטר שמאלא הוא אשלים לפגימא דעלמא. ואפי' ההוא סטרא דצפון וכו'. מאי אפי' הלא זהו פגימא דעלמא כדלעיל סוף ע"א

ידוע הכוונה שמ"ע "שם "ע' רבתי. שם ב"ן מברר רפ"ח ניצוצין עולה גימט' ש"ם ואח"כ עולה לע' רבתי שהוא ז"ת דבינה דנקודים. ויש להבין הלא השבירה היתה במדות דז"א דנקודים ולמה עלייתם אל ז"ת דבינה. אמנם להבין בקצרה ענין תהו ותיקון הוא שבחי' תהו הן אורות בכלים והאור נמשך ממקורו ומאיר בכלי. והכלי עושה בו תמונה כמו כלי אדום שעושה מראה אדומה למים שבתוכו וכו' והמים עצמם הם פשוטים לגמרי כשהיו עד שלא באו לכלי. וכל הפרטים הנמצאים באור דהיינו היותו אור החסד והתכללותו י' מי' עפ"י מאמר קו המדה הוא כפי מה שנמשך האור משרשו במדה זו וה"ז נק' שההתחלה דאור הזה הוא במקורו דוקא. ומשם נמשך ובא בכלי והכלי משנה התגלותו לחוץ לפי גוון הכלי ותמונתה. ולכן בעליית הניצוצין דאורות שנפלו למקומם עולין לז"ת דבינה ששם הוא שרשם ומקורם והיינו לומר ששבין להתחלה שלהן. אבל בחי' התיקון נק' גופין כלומר שהאור מורכב בכלי. ופי' מורכב הוא לומר שאין האור כמו אור בעצמו והכלי אינה כמו כלי עצמה. אלא משניהם נעשו מציאות חדש. כמו וייצר את האדם עפר מן האדמה וגלמי ראו עיניך. ויפח באפיו נשמת חיים שהוא כמו נשמה עצמה