חנה אריאל במדבר קלט

להכלל באור היחוד. וכשאינו עושה מעשה רק עוסק בתורת עולה הרי הוא אוחז באור עצמו מבלי שיאיר תוך ישות הגוף והחומר דמעשה העולה כמשפטה. וזהו כאלו הקריב עולה וכלומר שבבחי' האור דתורה הוא אוחז דרך הוי' שהוא יחודו גם בעולמות. וכ"ז הוא רק באור התורה שמתלבשת בעניני העולמות כמו למטה מחליף פרה בחמור ושנים אוחזין בטלית וכו' שיש מציאות אור ומציאות העלם וחשך. אבל הקורא ק"ש בעונתה הוא כמ"ש להגיד בבקר חסדך (וכמ"ש במק"א באריכות בענין יפה שיחתן של עבדי אבות) דכתי' וישכם אברהם (אה' החסד העליון) בבוקר וכ' וישכם לבן לובן העליון חוורי דעתיקא קדישא בבוקר. והוא המחדש בכ"י תמיד מע"ב מרום מדרי' עיקרא ושרשא דחפץ חסד העליון סליקו דמח' דאנא אמלוך בגליפו דטה"ע והוא המאיר ובא באור היחוד דק"ש. דלגבי האור הזה כחשיכה כאורה ואין חילוק מציאות דגילוי והעלם ואור וחשך עולה בשם כלל. הנה זה היחוד מגיע עד לחומר גוף העולמות והן הן התפילין שכתוב בהן בגלופי אותיות גשמיים ה' אלקינו ה' אחד כאמור. וכן כל תיבות ואותיות הד' פרשיות דתפילין והבתים והרצועות הן הן המוחין עליונים דז"א. ולכן הקורא ק"ש בעונתה כאמור ואין עליו תפילין ה"ז כמעיד עדות שקר. שהעדות הוא על אור היחוד דכחשיכה כאורה ואין בו מציאות היחוד בגוף העולם. ובשבתות וימים טובים לאו זמן תפילין היא כמארז"ל דבתפילין כתיב וקשרתם לאות על ידך יצא שבתות וי"ט שהן עצמן אות. פי' דוקשרתם לאות היינו "אות "אמת דאותי' "אמת הן רת"ם דאותי' והיינו שבא היחוד עד גוף העולמות. אבל שבת ויו"ט אין צריכים לזה האות כמאמר רז"ל מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל. והיא הנשמה היתרה שניתנה לישראל בשבת. פי' בבית גנזי ד"מ אוצרות המלך שהם גנוזין לעצמן והוצאה והכנסה היא ממק"א. ככה בחי' השבת היא מעין יום שכולו שבת דהיינו לע"ל שיהי' ה' אחד לעילא ושמו אחד לתתא בהשוואה גמורה וזו היא הנשמה יתירה כידוע שהנשמה היא מכרת את בוראה והיינו כפי מה שבאו הע"ס באורות וכלים לאנהגא בהון עלאין (כמשל הכנסה והוצאה דבית המלך) והיינו שיש מציאות אור לעצמו והעלם וחשך לעצמו לגבי התחתונים אבל הנשמה היתרה היא מכרת את אור הגנוז בבית גנזיו ית'. ומטעם זה הנשמה סתם מלובשת ומתעלמת בגוף ונה"ט. ואף אם הגוף עוסק בצרכיו בדברים המותרים ושונה לגמרי על כחות הנר"נ אין זה כלל שום פגם לנשמה ומותרת ועומדת היא מבלי שום מאסר עלי' לעכב ח"ו על ידה מלשוב אל כחותי' ברצון ושכל ומדות ומחדו"מ דקדושה אלקית. ולאום מלאום יאמץ כמ"ש בתניא. והיינו לפי שהנשמה היא מגעת במקום האור דתו' ה' ויש כנגדה החשך דנוגה שבגוף שהוא מציאות אחר והוא העוסק בצרכיו המותרים במקום הנוגה. והנשמה היא בשע"מ בלתי מתגלה בגוף כי היא במקום האורה ונעלמת מן החשך דגוף. אבל הנשמה היתירה מגעת, עד הגוף בקדושתה ממש והיינו עד החשך דגוף ונה"ט שגם שם בהעלם ההוא מגיע אור הנשמה היתירה המכרת את בוראה בבית גנזיו הנ"ל ולכן כל מעשה מלאכת הנוגה דגוף פוגם הוא באור הנשמה הנמצאת גם שם בשבת. וכן הוא גם בי"ט אלא שיום היו"ט הוא חל בששת ימי המעשה וכמ"ש ענין זה בסידור ובכ"ד באריכות. ולכן אין צריך כלל לתפילין להיות לאות על היחוד דק"ש בעונתה כנ"ל. ותמצית הענין ע"ד הקבלה הוא דשוי"ט זו"נ הן פנים בפנים פי' דמל' נוק' לז"א בחי' ממכ"ע ואל מסתתר בהעלם דעולמות יבא בבחי' פנים דז"א סכ"ע דקמי' כחשיכה כאורה בבחי' הפנים שלו דבית גנזיו וכמ"ש ופני לא יראו והיינו שהיחוד העליון דפנים העליונים מתגלה בפנים דנוק' ממכ"ע בשויו"ט לכן הן עצמן אות וא"צ לתפילין דק"ש בעונתה שהוא ג"כ החזרת פב"פ לפי שעה. וקדושת השבת היא המאירה בכל יום בשעת ק"ש של שחרית (שמטעם זה מונים ימי השבת ראשון בשבת ושני בשבת