גנזי יוסף צג

וכמ"ש התוס' בד"ה אין כלי דרבא לית לי' דר"י ונ"ל דלפי, אוקימתא זו לא קשה כלל ונימא שאין טומאת ידים וכלים במקדש דאפשר דבאמת ס"ל יש טומאת כלים במקדש ואפילו ס"ל אין טומאת כלים במקדש כיון דלאו מהכא יליף אטו כי רוכלא ליחשב וליזל כל טומאות שלא גזרו במקדש או דס"ל השתא שגם לר"ע העיד יוסי בן יועזר דמשקה בית מטבחיא דכן מלטמא כלים ולא הוצרך להשמיענו ועמ"ש בעזה"י בתוס' ד"ה ונימא ודו"ק:

(דף ב' ע"א) גמרא האי בשר דאתכשר במאי וכו'. כ' מהרש"א [לעיל ע"ב ושייך לכאן] כ' מהרש"ל מפי אחרים וכו' וליתא במהרש"ל ולפנינו הוא ברש"י כאן:

(שם) תוס' ד"ה לא דיין וכו'. עיין במהרש"א עד ה"מ נמי לדחויה מהא דמשקי וכו' ר"ל דמשמע תרתי מים ודם ע"ש מאי משקי משקי דעלמא וכו' ר"ל ולעולם דוקא מים תלושין ולהיפך ממה. שתירץ (בדף ט"ז) ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה ואוכלין מטמאין וכו' וה"ה דמצי למתני וכו' ותרווייהו לא מצי למתני וכו'. עיין במהרש"א מ"ש בא"ד הוא ט"ס וצ"ל בד"ה ואוכלין מטמאין וכו'] עד אבל למאי דאסיק אדעתי' וכו' גם לפי מאי דאסיק אדעתי' השתא דתני רביעי ודריש יטמא יטמא אפילו באוכלין או משקין שנטמאו בכלי שנטמא במשקין מ"מ לא מצי למתני תרווייהו דא"כ יהי' חמישי אלא דלשון רש"י שכ' דהו"ל שלישי עושה רביעי היינו לפי האמת דלפי מאי דאסיק אדעתיה השתא הו"ל למימר דהו"ל רביעי עושה חמישי ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ובשעה וכו' ואומר ר"י וכו'. ומ"מ צ"ל דעדיין משקה טופח דאל"כ ודאי א"א לקבל הכשר בחיים:

פרק ב. (דף כ"א ע"א) גמרא לימא מתניתין דלא כר' יהודה וכו'. נ"ל דלא ניחא ליה לומר דאתיא כר"י ואע"ג דמותר בשאר הנאות אסור להאכיל לבהמה ולחיה משום דמשיירא דא"כ גם מבערב יהא אסור כמו גבי חולדה אע"כ לא חיישינן בבהמה וחיה במאי שמשיירה מטעם שכתבו התוס' וא"כ בה' נמי ולא ניחא ליה לחלק בין ה' לקודם ה' ולפ"ז נתיישבה קו' מהרש"א ברש"י ד"ה כל שעה דמאי דעביד צריכותא היינו דה"א דאסור מבערב ודו"ק. ועיין בפ"י:

(שם) תוס' ד"ה ואי אשמעינן וכו' ויש לחלק וכו'. נ"ל דכוונתם דלכאורה הי' אפשר לחלק ולומר דחיה מיירי שגדילה בשדה ותלינן דמה שמשיירא תוליך לשדה אבל באמת לא משמע כן מלשון הגמרא דאמר אבל חיה דאי משיירא קמצנעה אימא לא ואי מוליכה המשויר לשדה אמאי אימא לא א"ו משמע דמשיירא בבית לכן כתבו דאפ"ה יש לחלק ביניהם דחיה לא מצנעה כולי האי לכן יש לתלות דמשכח לה ויבער הנותר אבל חולדה טומנת בחורין וסדקין ולא ימצא הנותר ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה עבר זמנו וכו' ונראה וכו'. עיין במהרש"א עד משום דלאחר שש אסור וכו' כצ"ל:

(דף כ"ב ע"א) ד"ה חולין וכו' ואי לענין איסור אכילה וכו'. ק"ל דיותר היה להם להוכיח משם דמדאורייתא מותר לכתחלה לשחוט חולין בעזרה דאל"כ אכתי תקשה איך הקרבן נשחט ודו"ק וצ"ע:

(שם) רש"י ד"ה ור"מ וכו' ומשום דאין מפורש וכו' הקשה בגליון הש"ס מ"מ נילף איסור הנאה מכל שתיאבתי לך כדאיתא בחולין (דף קי"ד ע"ב) גבי בב"ח ולענ"ד לק"מ דיש שם כמה תנאי ואמוראי דילפי בב"ח מקרא אחר ולית להו דרשא דכל שתיאבתי לך ואפילו לרב אשי דאית ליה כל שתיאבתי לך נ"ל דזה דמי לחורש. בשור וחמור וחוסם פי פרה שהרי השחיטה גופה אין בה איסור אלא המקום ולא הוי אלא גרמא וע"ש ברש"י (דף קט"ו ע"א) ד"ה הני ודו"ק:

(שם) ד"ה היא וחלבה וכו' ל"ש נבלה וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כאן בלא"ה לא שייך לומר דכשנשחטה אסור הגיד בהנאה וכשנתנבלה מותר אבל בתוס' ד"ה מה מים גבי דם היה שפיר שייך לומר דדם חולין מותר בהנאה ודם קדשים אסור הוצרכו לומר כיון דמשמע קרא וכו' ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ור"ש וכו' הקשה ריב"א וכו'. עיין במהרש"א עד בע"ז הביאו מפ"ק דע"ז כצ"ל:

(שם) הקשה הר"י דאורלינש וכו'. מ"ש בגליון הש"ס הא ע"כ לגר אשר בשעריך לא קאי אגיד לק"מ לענ"ד דאע"ג דא"א ליתן הגיד לגר ולא למכור לנכרי משום ל"ע לת"מ לר"י ולגר אשר בשעריך קאי אבשר מ"מ כיון שהותר הבשר בהנאה ששייך בו הותר גם הגיד עמו בהנאה ששייך בו ומה שתמה על קו' התוס' לק"מ דלא ניחא להו לומר דתנא אחר הוא וס"ל בחדא כר' יהודה ובחדא כר"ש וכה"ג אשכחן טובא ודו"ק:

(שם) ד"ה מועלין וכו' ואמתניתין קאי וכו' אמאי לא פירשו אברייתא ומדאורייתא לכ"ע ע"ש ולענ"ד נראה דלא ניחא להו לפרש אברייתא ולאחר שיצא לנחל קדרון דא"כ לא צריך קרא דאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו וכ"מ התם דאמרינן ר' יוחנן אמר א"ק כי הדם הוא בנפש יכפר לפני כפרה כלאחר כפרה וכו' ע"ש משמע דלאחר כפרה פשיטא מטעם דאמר התם אח"ז שאין לך דבר שנעשה מצותו ומועלין בו ולפ"ז גם ביומא ע"כ אלפני כפרה קאי ואמתניתין סמיך אע"פ שלא הביא מתניתין כנ"ל לפרש דברי התוס' דהכא אבל בתוס' מעילה שם ד"ה מ"ט כתבו דגרסינן ע"כ ל"פ אלא מדרבנן אבל מדאורייתא אין מועלין מנא הני מילי משמע דקאי אברייתא ולאחר שיצא לנחל קדרון וכ"נ מדברי התוס' יומא שם ד"ה ע"כ ל"פ שכתבו דאי מדאורייתא לא יצא מידי מעילה היאך נמכרין לגננין לזבל ע"ש משמע שפירשו אלאחר שיצא לנחל קדרון וצ"ל לדבריהם דהתם דלאחר שיצא לנחל קדרון לא נפקא מהא דאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו דהוי כפנים חדשות והוי כלפני כפרה ודוקא לאחר כפרה בעודו במקדש פשיטא מטעם שאין לך דבר שנעשית מצותו ומועלין בו ודו"ק וצ"ע:

(שם ע"ב) ד"ה ואמ"ה וכו' לכתחלה בחנם נמי וכו' כצ"ל:

(שם) חשיב כמו לא אפשר וכו'. ק"ל דא"כ אפילו נימא צער בע"ח לאו דאורייתא מ"מ הוי אפשר ולא מיכוון דמותר לאביי וללישנא בתרא היינו פלוגתייהו דר"י ור"ש וקיי"ל כר"ש דמותר וכן פסקו הפוסקים ביו"ד סי' קמ"ב ונ"ל דאי לאו דאורייתא לא הוי אלא משום איבה כדאיתא בגמרא שם וכיון דיי"נ הוא אפשר לו להשמט וליכא איבה לכן אסור ולפי מ"ש התוס' לקמן (דף כ"ה ע"ב) ד"ה לא אפשר דהיכי דאיכא פסיק רישא אסור א"כ אפשר לומר ללישנא בתרא דבלא אפשר מודה ר"י דשרי א"כ גם פ"ר שרי ואם כן אפשר לומר דגבי יי"נ הוי פ"ר לכן אי צב"ח לאו דאורייתא דהוי אפשר אסור ואי דאורייתא דהוי לא אפשר מותר אבל לל"ק דפליגי ר"י ור"ש בלא אפשר וכמ"ש התוס' שם משמע דבפ"ר אפילו בלא אפשר אסור ואפשר דמ"מ קיל בלא אפשר ומותר אפילו בפ"ר ודו"ק וצ"ע:

(שם) ד"ה לכם וכו' הקשה הר"י מקורבל וכו'. עיין במהרש"א עד ויש להגי' על דבריו וכו' וכוונתו דמ"ש מהרש"ל דאי לא הוי כתיב אלא ב' ערלים ולכם הייתי אומר לכם בא לנטוע לרבים אין כוונתו דמשום דכתיב ב' ערלים הייתי אומר דלכם בא לנטוע לרבים אבל אי לא הוי כתיב אלא חד ערלים לא הייתי אומר דאתי דלא נימא לכם כתיב ולכם אתי לנטוע לרבים אלא דלכם אתי להתיר דאין הדבר כן אלא דאפילו אי לא הוי כתיב רק חד ערלים הוי אתי לכם לנטוע לרבים אלא דהשתא ר"ל אי לא הוי כתיב אלא