גנזי יוסף מח

וכו'. ובגיטין (דף ל"ב ע"א) פירש"י דשיפתא היא הבית יד גופי' ע"ש:

(דף ק"ג ע"א) גמרא אטו כולהו וכו'. נ"ל דעל המשנה אם לתקן אם להיסק וכן אם לתקן אם לבהמה ל"ק לו הא כולהו מתקן הוא דפשיטא לי' דלפעמים לא הוי תיקון כגון באילן יבש וכמ"ש התוס' ובעשבים נמי פשיטא לי' דאפשר כן אבל בהנך פשיטא לי' דודאי הקרקע מתייפה מאליו ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה ת"ל אחת וכו' במקום אחד. נ"ל דצ"ל במקום אחר ור"ל אע"ג דכאן לא נשלם המלאכה שצריך לעשות מ"מ לפעמים אין עושין יותר והוי זה מלאכה שלימה ודו"ק:

(שם) ד"ה הנה מהנה וכו' וכתב מהנה מ"ם יתירה ומאחת יתירה וכו'. כ' מהר"ם נ"ל שצ"ל ומהנה יתירה ומשמע דקאי ע"ז והי' לפניו דבור א' עם ד"ה אחת מאחת אבל אינו מובן דהנכון כמ"ש בפנים ונ"ל דתיבת מהנה מיותר וצ"ל וכתב מ"ם יתירה וקאי אדבור דלעיל והי' כתוב לפניו ומאחת יתירה והגי' ומהנה יתירה וכ"ה לפנינו בפנים ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה אלא וכו' לאו דוקא וכו'. משמע להו דהיינו ת"ק ר"ל ת"ק דברייתא אבל רש"י פי' היינו ת"ק שש תת ור"ל ר' יהודה דמתני בברייתא קודם ר"ש לכן קרי לי' ת"ק וא"כ א"א דוקא ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה מכאן רמז וכו' משמעון כשר וכו' כצ"ל:

(דף ק"ד ע"א) רש"י ד"ה לים כל גיהנם קרוי ים וכו' ואח"כ בד"ה אמר וכו' כ' לים שלי תן את כל משמע דהגיהנם נקרא ים ונ"ל שיש כאן ט"ס ותיבת כל מיותר וצ"ל גיהנם קרוי ים ומ"ש לפי שהרוב הולכים שם ר"ל כמו הים שכל הנהרות הולכים שם ודו"ק:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה אמר ר"ח וכו' ומשמע לי' וכו' עיין במהרש"א ולענ"ד ודאי אין כוונת התוס' אפילו כשמתקן באמת דהא לרבנן א"א שיתקן באמת דהא פסלו גבי גט אלא ר"ל דכוונתו לתקן ואפ"ה פטור לרבנן משום דבאמת אין התיקון מועיל ולר"י דמועיל התיקון באמת חייב וע"כ לא היו יכולין לומר דלר"ח אין חילוק בין מתקן לאינו מתקן דא"כ אמאי ס"ל דלר"י חייב וא"כ הי' יכול לאוקמא במקום שאינו מתקן ואתי מתניתין ככ"ע לכן הוכרחו לומר דמשמע לי' דמתניתין דהכא בכל ענין איירי וא"ל דס"ל להתוס' דר"ח ס"ל דאפילו מתקן ממש כגון שלא הי' שחור ועתה הוא שחור פטור לענין שבת דא"כ מנ"ל דלר"י חייב ועוד אי דמי לדיו ע"ג סיקרא באמת חייב וכדאיתא בגיטין שם דף י"ט ע"א) ואי לא דמי לדיו ע"ג סיקרא לא הוי מתקן כלל ודו"ק:

(דף ק"ה ע"א) ד"ה והתניא וכו' אבל מברייתא וכו' עיין במהרש"א ונ"ל דר"ל דאי הוי תנא בברייתא נתכוין לכתוב ח' וכ' ב' זיינין הי' קשה קו' התוס' דלעיל ד"ה נתכוין וא"ת מאי איריא וכו' וע"כ הוי מוקמינן לה כגון שהי' צריך לכתוב ב' אותיות וכתירוץ התוס' שם אבל אי סתמא קתני נתכוין לכתוב אות אחת ועלה בידו שתים אימא נתכוין לכתוב א' אחד ועלה בידו שתים ופטור כמו נתכוין לזרוק ב' וזרק ד' ומיירי בא"צ אלא אחד ולענ"ד מ"מ אפשר לומר דידע הגמרא דמיירי בברייתא בצריך ב' אותיות ודו"ק:

פרק יג. (שם) רש"י ד"ה ואמרי לה וכו' חייב דידיעי וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה הא ר"י וכו' ועוד כמו שמחלק וכו'. נ"ל דר"ל דגבי מילה אין המצוה כריתות הערלה והוצאת הדם אלא שיהי' התינוק נימול ואם נולד מהול אינו דוחה שבת משא"כ גבי קריעה הקריעה גופה היא המצוה. וע"ש במהרש"א עד וא"כ האי שנוי' וכו' כצ"ל:

(דף ק"ו ע"א) ד"ה בחובל וכו' וא"ת וכו'. כ' מהרש"א והיינו לר' יוחנן נ"ל דר"ל גם לר' יוחנן ור"ל דקו' שניה קאי גם לר"י לשיטת התוס' שגם ר"י ס"ל כר"ש דמשאצ"ל פטור עלי' ואפשר שצ"ל גם לר"י ומ"ש אח"כ ויש לדקדק וכו' קאי על קו' ראשונה. ומ"ש בסוף דבריו בצורך מצוה שאינו מילה ר"ל דיליף ממילה דה"ה מצוה אחרת חוץ מילה ודו"ק:

(שם) ד"ה מדאיצטריך וכו' וי"ל וכו'. ק"ל דא"כ גם מבעיר ליכא למילף משם דשמא התם האיסור משום נטילת נשמה דהוי מתקן וכ"ש לפי האמת דבחובל דהיינו נטילת נשמה חייב אפילו במקלקל שמא בבת כהן אין איסור אלא משום נטילת נשמה וצ"ל דכוונת התוס' דביבמות (דף ו' ע"ב) ילפינן האיסור מלא תבערו ומשמע דהבערה גופה אסור ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה והא מתניתין דביצה וכו'. אינו מובן שגם מתניתין דביצה דתנן צדין מיירי בביבר קטן וברייתא דאין צדין בביבר גדול וכ"כ רש"י בביצה (דף כ"ד ע"א) ואפשר ט"ס הוא כאן ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ואין וכו'. עיין במהרש"א עד אלא הקושיא שכבר וכו' בא"ד ולמאי דפרישית וכו' כצ"ל:

(דף ק"ז ע"א) ד"ה וממאי וכו'. עיין במהרש"א עד וחייב חטאת לר"ש וכו' והוא תמוה דלר"ש ודאי אינו חייב חטאת דהוי מלאכה שא"צ לגופה ונ"ל דצ"ל לר' יהודה ודו"ק:

פרק יד. (דף ק"ח ע"א) גמרא מיתיבי ר"ז וכו'. עיין במהרש"א עד דהוי דומה לו וכו' לכאורה אינו מובן מ"ש דהוי דומה לו ונ"ל דצ"ל דהוי דוחה לו ור"ל דמצי למדחי עור הוא ורחמנא רבייה אבל כשיקשה מטומאה לא מצי למדחי ובזה נתיישב דלכאורה דבריו תמוהין דהא גבי טומאה לא תנינן בשום מקום דהוי כבשר וכמ"ש התוס' (דף ק"ז ע"א) ד"ה אמר שמואל דמסתמא הוי כבשר משמע דלא תנינן לה בפירוש וא"כ עדיפא ליה להקשות מהקרבה דתנינן בהדיא ולפי מ"ש א"ש דמ"מ כיון דמהקרבה דחה תקשה מטומאה ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה ואי וכו' וה"נ וכו'. לכאורה משמע דר"ל דאע"פ שהנוצה קריבה מ"מ אי העור חשוב עור צריך הפשט ויקרב הנוצה בלא העור ואינו מובן דהא ראייתם שהביאו משיער שבזקן תישים וצמר שבראש רחלים אינם קרבים אלא במקום שלא הופשט העור וכמ"ש רש"י (ויקרא א' פסוק ח') שהראש אינו בכלל הפשט לכן נ"ל דמ"ש התוס' דלא קפיד קרא אלא אהפשט עור ר"ל דאעור קפיד קרא להפשיטו כשאינו בר הקרבה אבל שאר דברים אע"פ שאינם בני הקרבה לא קפיד קרא להפשיטה וה"נ אע"פ שהנוצה קריבה אע"פ שודאי אינם כבשר היינו אם העור כבשר וא"צ הפשט גם הנוצה קריבה עמו דלא קפיד קרא למרוט הנוצה אבל אם העור עור צריך הפשט ואינו קרב לא העור ולא הנוצה ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה תיקצץ ולא תגע וכו'. עיין במהרש"א ונ"ל דהוכרח לפרש כן משום דקשה לו אמאי כ' רש"י כן על פי טבעת ולא יד לעין שנאמר מקודם בגמרא וגם לא כ' אלא בעין או באוזן אבל לא נתיישב עדיין דיד לחסודה כיצד נפרש אם דמי לאמה ולפי טבעת הי"ל לציין על יד לחסודה גם הי"ל לציין על יד לאמה שנאמר קודם לפי הטבעת ואם חסודה דמי לעין ולאוזן הי"ל לומר או לחסודה גם הי"ל לומר לחוטם ולפה גם עיקר פירושו תמוה בעיני דהיאך שייך לומר תיקצץ קודם שעשה איסורא או סכנתא וכי ערבונא שקלי מיני' טפי הול"ל תטיל במים לכן נלענ"ד דרש"י נטיר עד סוף כולם ומפרש תיקצץ ולא תגע שוב ר"ל כיון שעשה כן נוח לו ליקצץ שלא יעשה כן