גנזי יוסף קצ

(דף כ"ה ע"א) רש"י ד"ה מאי קמ"ל ד"א או איסור וכו'. עיין מהר"ם עד משום דשמא יש בה וכו' כצ"ל. וקושייתו לענ"ד לק"מ דרש"י מפרש מאי קמ"ל לא בלשון קושיא אלא בלשון איבעיא וע"ז קאמר אילימא דאיסורא קמ"ל לאפוקי מדר"ה ונ"ל דהוכרח רש"י לפרש כן דלשון מאי קמ"ל כשהוא בלשון קושיא ר"ל דפשיטא היא וכאן דחה דאין הדין כן אע"כ לשון איבעי' הוא:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה שאני וכו' וא"ת וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד צריך טעם צורך צבור דאל"כ ישב בביתו ולא שייך בעיתותא אבל אם רבים צריכין לו מוכרח לבא לבית המדרש ומ"מ אפשר לשאת אותו בידים ומשום בעיתותא מותר לכתף אותו לכן שפיר הקשו על ילתא דאם אין רבים צריכין לה לא שייך בעיתותא כלל דהא אפשר לה לישב בביתה:

(שם) רש"י ד"ה משום בעיתותא דצבורא. נראה שכן היה גרסתו בגמרא לכן לא הי' יכול לפרש כפי' מהר"ם שיף ע"ש:

(דף כ"ו ע"א) תוס' ד"ה בכור וכו' וקשה דאין זה מן המוכן וכו'. עיין במהרש"א ומהר"ם שיף ולענ"ד כוונת התוס' דלפירש"י טעם המוזכר במשנה אין זה מן המוכן לא מועיל אלא לאסור לכתחלה אע"פ שמודה רש"י דאסור בדיעבד היינו משום קנסא שעבר ואסקיה או שעבר ובקרו או דהוה כמתקנו לגמרי כמ"ש רש"י לקמן ע"ב ד"ה ביו"ט וזה לא נזכר במשנה ולשון אין זה מן המוכן משמע דמטעם זה אסור בדיעבד:

(שם) וכן הא דקאמר בגמרא וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד כוונתם דלא נפרש כוונת הגמרא מ"ד כיון דדעתיה עלויה ולית ביה משום מוקצה נשחטיה קמ"ל דאע"ג דלית ביה משום מוקצה אסור מטעמים אחרים אלא קמ"ל דלא אמרינן דעתיה עלוי' ואסור משום מוקצה:

(שם) גמרא סד"א משום צב"ח וכו'. עיין מהר"ם עד והוי רבותא לר"י וכו' אפ"ה פליג ר"ש וכו' כצ"ל:

(שם) רש"י ד"ה ואם לאו ועבר ואסקיה וכו'. עיין במהרש"א עד אמנם יש לדקדק וכו' ולענ"ד נראה לתרץ דלפי סברא זו דכשהיה לו מום עובר מעיו"ט דעתיה עלויה וכיון דר"ש אוסר בזה אע"ג דדעתיה עלויה משום שעבר ובקרו ה"ה כשהיה בו מום קבוע מעי"ט עוד י"ל דמ"ש רש"י לעיל א"נ משום דעבר ואסקיה אין כוונתו דלית בי' משום מוקצה אלא כוונתו דב' טעמים יש לאיסור א' משום מוקצה ב' משום דעבר ואסקיה וברישא כשלא עבר ואסקיה יש עכ"פ משום מוקצה ונ"ל דזהו טעמו של מהרש"ל שלא מחקו לעיל וס"ל דעיקר הטעם משום מוקצה אבל טעם דעבר ואסקיה לחוד אינו מועיל לאסור ולכן מחקו כאן ולספרים שהגיהו א"נ ס"ל שגם טעם דעבר ואסקיה לחוד מועיל לאסור כנ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה ושוין כו' וכדמוקי לה לקמן וכו'. לכאורה הא דמוקי לה לקמן כגון דיתבי דייני התם היינו אי נימא יש מוקצה לחצי שבת אבל אנן קיי"ל אין מוקצה לחצי שבת וא"צ לאוקמי דיתבי דייני התם ונ"ל דרש"י ס"ל שגם לטעם מתקנו צריך לאוקמי דיתבי דייני התם דאל"כ הוי תיקון ודין גמור כיון שהיה לו חזקת איסור ובגמרא לקמן ה"ק הא בלא"ה צריכין לאוקמי דיתבי דייני התם וממילא אין ראי' דאין מוקצה לחצי שבת:

דף כ"ז ע"א) תוס' ד"ה אלא וכו' וי"ל וכו'. עיין במהרש"א עד דלא הוו צריכים לזה אלא וכו' ר"ל הא דשרינן קדרות אין ראי' דבאפרוחים הוי גמרו בידי אדם אלא ע"כ דראייתם משם דהיכי דגמרו בידי אדם אין מוקצה לחצי שבת ולזה א"צ ראי' דהא בפירוש קיימינן אהא דאמר אלא גמרו בידי אדם לא מבעיא לן:

(שם) רש"י ד"ה אלא הכי אמור וכו'. עיין במהרש"א עד גם לפי פירושו הא דקאמר לעיל וכו' ולא ידעתי מנ"ל הא דשפיר אפשר לפרש הא דאמר לעיל הרי אמרו על רשב"י כמו שפירש"י לעיל ור"ש בן מנסיא וחבריו אמרו הרי אמרו רשב"י וחבריו ומבואר שהסכימו כן להלכה לכן נקט כאן ר"ש בן מנסיא וחבריו שהסכימו ג"כ כן וניחא ליה לר' למנקט ר"ש בן מנסיא שהיה אז בדורו וניחא ליה לרש"י לפרש כן כיון דמעיקרא דהוי ס"ד דאמר הלכה כר' מאיר ע"כ היינו ר"ש בן מנסיא כמ"ש מהרש"א אח"כ לכן גם מה שמסיק אלא בשיטת ר"מ היינו ר"ש בן מנסיא דודאי המקשן והתרצן ידעו באיזהו ר"ש קאי ולא שיהיו מחולקים בזה דלס"ד יהא קאי על ר"ש בן מנסיא ולמסקנא על ר"ש בן יוחאי אע"כ שידעו שאע"פ דבכ"מ סתם ר"ש הוא רשב"י כאן הוא ר"ש בן מנסיא כנלענ"ד:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה ועל החלה וכו' וקשה דהא וכו'. ר"ל אע"ג שהוא לצורך א"נ מ"מ כיון שהוא מלאכה אסור מטעם שכתבו התוס' לקמן אבל כשנותן לפני כלבו אין כאן שום טורח מלאכה ולא שייך לאסור ועיין מהר"ם שיף והנלענ"ד כתבתי:

(דף כ"ח ע"ב) ד"ה גריפת תנור וכו' תיפוק ליה וכו'. כ' מהרש"א ואשפוד שנרצף וכו' ע"ש ולא הבינותי דהא שפוד שנרצף אפשר להשתמש בו כמ"ש רש"י ד"ה אסור לתקנו ופשיטא דלא הוי מוקצה אבל המהר"ם שיף כ' קו' זו אשפוד שנרצם אכן לענ"ד א"צ לתרץ משום שלא היה מוקצה ביה"ש אלא בקיצור כיון דשרי לתקנו אינו מוקצה משא"כ גריפת תנור האפר והאבנים אין תורת כלי עליהם והם מוקצים ונלענ"ד שזהו כוונת המהר"ם שיף ובעל הביאור הכניס בתוכו דברי מהרש"א ללא צורך. גם מה שהקשה מהרש"א משפוד שצלו בו בשר לא הבינותי דהא כ' רש"י ד"ה אסור לטלטלו לפי שנמאס ומוקצה משמע דטעמא דהוי מוקצה לפי שנמאס ואינו ראוי ומה שסיים רש"י וכבר נעשה צורך יו"ט משמע דלצורך יו"ט היה מותר לטלטל מוקצה כדברי התוס' גם היה מותר לקנחו ולתקנו שיהא ראוי להשתמש בו. גם מ"ש מהרש"א לחלק בין היה מוקצה ביה"ש או לא תמהני דזה דוקא כשנסתלק אח"כ המוקצה אבל כל זמן שהוא עדיין מוקצה אין חילוק בין היה מוקצה ביה"ש או לא וכ"מ לעיל (דף כ"ו ע"ב) דדוקא אחזי ואדחי וחזר ואחזי אבל לא חזר ואחזי ודאי הוי מוקצה וכ"פ בא"ח סי' ש"י ע"ש:

(דף כ"ט ע"ב) ד"ה שמואל וכו' לא פליג שמואל ארב וכו'. עיין במהר"ם עד לדברי בה"ג פליגי וכו' כצ"ל:

(שם) וכן בפסח וכו'. עיין במהר"ם ולענ"ד נראה לפרש דבפסח אסור ללוש יותר משיעור חלה משום חשש חימוץ כדאיתא בפסחים (דף מ"ח ע"ב) ועושין מדה לקמח שיעור חלה מצומצם לזה כתבו התוס' דכשאופין ביו"ט לא ימדדו במדה זו וע"כ צריך לפחות דהא אסור להוסיף משום חימוץ או יוסיף אם המדה קטנה ר"ל אם המדה קטנה משיעור אז יכולין להוסיף עד השיעור אבל למדוד בצמצום אסור כנ"ל:

(שם) ד"ה אצל וכו' בין הוא וכו'. כ' מהר"ם שלא כדברי בה"ג שהביא הרא"ש והר"ן כצ"ל ור"ל שכתבו בשם בה"ג שגם דבר שיש חשש שהובא מחוץ לתחום ביו"ט או קמח שיש חשש שנטחן ביו"ט אסור ליקח מעכו"ם לזה כתבו התוס' דדוקא כשיש בו חשש מחובר או נולד אסור ליקח מעכו"ם ונ"ל שהשמיטו התוס' חשש צידה דביצים ואגוזים דמיירי בהו מתניתין פשיטא שאין בהם חשש צידה אלא דפעמים שיש בביצים חשש נולד ופעמים שאין בהם כגון בליל יו"ט ובאגוזים פעמים יש בהם חשש מחובר ופעמים שאין בהם כגון בימות החורף שאין נמצאים במחובר ומ"מ לדברי בה"ג אסור משום חשש חוץ לתחום ולדברי התוס' מותר: