גנזי יוסף קפח

תנאים שא"צ אלא תבשיל אחד ועיין בא"ח סי' תקכ"ז ס"ב:

(שם) ד"ה קמ"ל וכו'. ויש שמסירין השומן. נ"ב בשם הב"ח ס"א שמתירין ואינו מובן ומהרש"א ומהר"ם ומהר"ם שיף גרסי שמסירין וכן עיקר לענ"ד. וע"ע במהר"ם עד דאין כאן ריעות מותרים כצ"ל:

(שם) רש"י ד"ה עד תחום שבת וכו' לא היה דעתו וכו'. נ"ל דר"ל לכן לא מהני אפילו הניחו עירובי תחומין אבל כשפירש בפירוש עליהם מהני כשהניחו עירובי תחומין אבל כשלא הניחו ע"ת אפילו הניח בפירוש עליהם לא מהני ועיין ביש"ש סי' י' ובמ"א סק"ט:

(שם) ד"ה לשנה האחרת ור"ה היה וכו'. עיין מהרש"א עד שאחר זה שחל יום א' בו' וכיוצא וכו' כצ"ל. ר"ל דאשמעינן דדוקא משום שהיה בשנה האחרת לא היה יכול להניח ולהתנות אבל בשני ימים טובים זא"ז היה יכול להניח ולהתנות וע"כ שנודע לו ביום א' שחל בה' ואם היה בפסח או בסוכות ושמ"ע היה יכול להתנות וע"כ בר"ה היה ועיין במהר"ם שיף שכ' דאפשר בשבועות ור"ה והוא תמוה לענ"ד דא"א שנצטרך בשבועות ור"ה, זא"ז ע"ת דאם חל שבועות בו' ז' חל ר"ה אחריו בז' א' וא"צ ע"ת וא"א שיחול שבועות בה' ו' אם לא נימא שאז היו מקדשין ע"פ הראיי' והיה אפשר שיחול חג השבועות בה' ו' או בו' ז' ור"ה אחריו בו' ז' והרחוקים היו עושים שני ימים טובים של גליות והיה שייך תנאי וצריך ג"כ לומר שחלו בה' ו' דבו' ז' לא שייך תנאי אבל רחוק לומר שנצטרך אז בשבועות ב' ימים דהא מנינן ספירה מפסח וכבר נשמע קביעת ניסן ודו"ק:

(דף י"ז ע"א) תוס' ד"ה מ"ט וכו' כדאמרינן בפרק ב"מ וכו'. הנה אמרינן טעם זה לר' אליעזר ולרבנן הטעם משום דקדושה אחת הן וזה לא שייך כאן בשני ימים טובים ואפשר דלא ניחא להו לומר דכאן אליבא דרבנן משום דמסקינן התם דהלכה כר"א:

(שם) הואיל ויש שם ספק וכו'. עיין במהרש"א ומהר"ם ולכאורה היו יכולין לומר בפשיטות דשם מיירי בא"י דאין שם יו"ט של גליות ולא הוי ספק ואפשר משום דפשיטא להו שגם בח"ל אין מערבין מיו"ט לשבת:

(שם) וא"ת לר' יוחנן וכו', עיין במהרש"א עד וטעמא דרב ע"כ וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה אמר רבא וכו' ל"ש אלא תבשיל אבל פת וכו' כצ"ל:

דף י"ח ע"א) ד"ה היכי וכו' דכל הפוסל וכו'. ר"ל וא"כ אם רוצה להשתמש בה משקין ע"כ צריך להטבילה. ועיין במהרש"א לעיל בד"ה נגזור וכו' עד הך מתניתין דהמטביל כליו לא פירש וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה ושוין וכו' אבל לא בכלי עץ וכו'. עיין במהרש"א וצ"ל דבברייתא לא דייקינן אבל לא בכלי עץ דברבי אפשר לומר דנקיט אין משיקין בכלי אבן לרבותא דאפילו בכלי אבן אין משיקין ואיידי דנקט ר' בכלי אבן נקטו רבנן נמי בכלי אבן וה"ה בכלי עץ אכן אפשר לומר דאפילו אי גם אברייתא קשיא להו ניחא להו להקשות על המשנה ולא כ' מהרש"א אלא אין מטבילין וה"ה אין מטבילין במשנה ג"כ צריך לפרש כן וניחא ליה למהרש"א למנקט הברייתא דתני בה בפירוש אין מטבילין את הכלי על גב מימיו אבל במשנה לא תנן בפירוש עד דמפרש לה שמואל כנ"ל:

(דף י"ט ע"א) רש"י ד"ה אבל נדרים וכו' ואע"ג דחגיגה וכו'. עיין במהרש"א עד דראיי' דומה לחגיגה דיש לה תשלומין כל ז' הלשון מגומגם דודאי הא דיש לו תשלומין כל ז' אינו גורם היתר ורש"י לא כ' לקמן (דף כ' ע"ב) אלא דזמנן קבוע וצ"ל דכאן ג"כ כוונת מהרש"א כן דדומה לחגיגה שזמנן קבוע אלא שיש להם תשלומין כל ז':

. (שם ע"ב) גמרא ראב"ש לטעמי' וכו' עיין מהרש"א ומהר"ם שיף ונ"ל להוסיף על דברי מהרש"א דאלו הי' עיקר מחלוקת ת"ק וראב"ש אי חג הסוכות גורם הי' מפרש זה בברייתא בפירוש אבל השתא לא נשמע זה כלל מהברייתא שהרי תרווייהו קאמרו מביא אדם תודתו בחג הסוכות ומנ"ל דטעמא דראב"ש אינו כטעמו של ת"ק אדרבא מדנקט ראב"ש סוכות ולא שבועות וגם נקט תודה ולא שלמים משמע כת"ק וע"כ בסוכות גופא פליגי ולכן מקשה בגמרא באמת ומ"ש חג הסוכות דאמאי נקט חג הסוכות הא גם בשבועות פליג על ת"ק והול"ל בחג השבועות ובחג הסוכות וצ"ל דהא דנקט תודה איידי דאיירי ת"ק בתודה אבל באמת גם בשלמים פליגי:

(שם) תוס' ד"ה ר' שמעון וכו' וכ"ת כל שאינו וכו' עיין במהרש"א ולענ"ד נראה לתרץ קושייתו דר"ש לא קאי אדברי ת"ק אלא אקרא דמקיש שלש רגלים זה לזה:

(שם) ולפי המסקנא ה"ק וכו'. עיין במהרש"א וכוונתו דלפי פי' התוס' ע"כ פי' שראוי לבא בחג השבועות אע"פ שא"א להקריבו שאין בו חוה"מ מ"מ שייך ראוי לבא כיון שאין המניעה מחמת הקרבן אלא משום שאין לו יום להקריבו ואם רוצה מביאו ומקריבו אחר יו"ט א"כ לכאורה גם פירש"י אפשר ליישב בדרך זה וה"ק בא בחג השבועות ובחג הסוכות ראוי לבא בחג השבועות אלא דא"כ לא הוי דומיא דחג הסוכות דהיינו חובה להביאו ומקריבו בחג הסוכות גופיה דהיינו בחוה"מ:

(שם) ורישא דוקא וכו'. נ"ל דר"ל דרישא דבא בחג הסוכות פירושו בא דוקא דמחויב להביאו אבל סיפא דאינו בא אין פירושו שאסור לבא אלא דאינו מחויב להביאו ועיין במהר"ם שיף ואין דבריו מובנים לי ודו"ק:

(דף כ' ע"א) ד"ה למד וכו' אלא שעיר של ע"א וכו'. היינו לר"ש במשנה מנחות (דף צ"ב ע"א) אבל לר"י שתי סמיכות הם פר העלם דבר ושעיר המשתלח ע"ש בגמרא ודו"ק:

(שם) ד"ה דלא גמרי וכו' ורש"י פי' וכו'. נ"ל דרש"י לא מפקיע אלא ממ"ד בסמיכה עצמה דלדידיה בלאו שבות אסור לסמוך דקעביד עבודה בקדשים דהא קיי"ל סמיכה בכל כחו בעינן אבל למ"ד בתיכף לסמיכה שחיטה פליגי צריך לומר דאסרי ב"ש משום שבות דאל"כ כיון שלא סמך מאתמול אמאי לא לסמוך מאי קעביד ומ"מ צריך טעמא דלית להו תיכף לסמיכה שחיטה דאל"כ לדחו יו"ט דלא חמיר סמיכה משחיטה כיון דא"א מאתמול הוי כשאר עבודות שעושין אע"כ משום שהי' אפשר מאתמול וכ"מ סוגיא שם דלא מפקיע דר"י אלא ממ"ד בסמיכה גופה פליגי וכ"נ ג"כ מדברי הרשב"א במשנה ע"ש:

(שם ע"ב) ד"ה נדרים ונדבות יוכיחו פ"ה וכו'. הלשון מגומגם ונ"ל דב' תיבות שמותר להדיוט צ"ל קודם פ"ה והוא ציון על הגמרא וצ"ל נדרים ונדבות יוכיחו שמותר להדיוט פ"ה במקום וכו' וכוונתו דהא דאמר שמותר להדיוט אין ר"ל דנדרים ונדבות שיש בהם אכילת הדיוט כגון שלמים מותר כמ"ש אח"כ בפי' הר"ש אלא שמותר להדיוט ר"ל ביו"ט שמותר לעשות צרכי הדיוט אסורים לגבוה אפילו שלמים:

(שם) גמרא אר"ה לדברי האומר וכו'. עיין במהרש"א עד דת"ק דאבא שאול לפירש"י נ"ל דה"ה אבא שאול לפיר"ש:

(שם) רש"י ד"ה הדם יזרוק והבשר יאכל דקיי"ל וכו' כ' מהרש"א דבקרבנות צבור קיי"ל דעלו לשם חיבה ע"ש ותמהני מאוד דא"כ אמאי אם היתה שבת לא יזרוק דפשיטא דחובות שקבוע להם זמן דוחות שבת אע"פ שאינם