גנזי יוסף קפו

ומהר"ם והקשה מהר"ם דלא יתיישב הא דקאמר וכי תימא וכו' ע"ש ועוד יש להקשות לפי פירושו מאי מקשה ברייתא מני הא השתא בא לתרץ דברייתא אשמעינן אליבא דב"ש אכן לפי דברי מהרש"א נראה לפרש דע"כ משמע ממתניתין דבמעי אמן קיל טפי וכמ"ש התוס' בדבור שאח"ז ולכן מקשה דהא משמע דבמעי אמן מודו ב"ה מדנקיט נולדה וכ"ת דנקיט נולדה לרבותא דב"ש אבל ב"ה אפילו במעי אמן אסרה דא"כ ברייתא כמאן ודו"ק:

(דף ז' ע"א) ד"ה ומצא וכו' קאי אחלמון אבל לא נתקשה וכו'. ברש"י לא כ' לא נתקשה אלא ואפילו בלא קליפה לבנה ומשמע דאפילו קליפה רכה אין בהם וממילא אין בהם חלבון ולכן כתבו הרא"ש והטור ביו"ד סי' פ"ז דרש"י פי' דאפילו אין שם אלא חלמון לחוד מותרות אבל לשון זה שהביאו התוס' הוא סותר זא"ז שכ' דקאי אחלמון ומשמע דהחלבון לא נגמר ואח"כ כתבו אבל לא נתקשה דמשמע דקליפתה רכה וא"כ נגמר החלבון וצ"ל דגמר החלבון קרי קליפתה קשה ור"ל דהחלמון נגמר אבל החלבון לא נגמר בשלימות כיון שלא נתקשה השפופרת ומ"מ יש גם חלבון ועיין בתפארת שמואל. ועיין במהר"ם עד בטור י"ד סי' פ"ז וכו' כצ"ל:

(שם ע"ב) ד"ה דאמר וכו' וא"ת הואיל וכו'. עיין במהרש"א עד משום דאי לאו מדר"ז וכו' כצ"ל וכוונתו דמנ"ל דב"ש מודו לענין אכילה נימא דב"ש ס"ל גם לענין אכילה דחמץ בככותבת ומדר"ז שמעינן דחייב כרת אשאור בכזית:

(דף ח' ע"א) ד"ה ה"ק וכו'. עיין במהר"ם עד דשם פריך לב"ש והא וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה אמר וכו' נראה דהכי הלכתא דהא מייתי וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה אמר ר"י וכו' ואומר הר"י וכו'. עיין במהרש"א ומהר"ם שיף ולא הבינותי דכשלא שחט אסור לו לשחוט והוי צורך אוכל נפש וכששחט לא הוי צורך א"נ דהא מותר לאכול הבשר ועיין במ"א ס"ס תק"ט ואין להאריך:

(שם) ד"ה ואמר ר"י וכו' וכ"ש מלא קופתו וכו'. צריך להבין אמאי משמע להו מעיקרא דמלא קופתו הוא כ"ש ואח"כ כתבו לפירש"י דמלא קופתו הוא רבותא ואח"כ מסקו דמלא קופתו קיל טפי ונ"ל דמתחלה משמע להו דמלא קופתו אינו שופכו ע"ג קרקע אלא נשאר עומד בתוך הקופה ולכן הוי כ"ש אבל לפירש"י מלא קופתו היינו שלא הכניס הרבה אלא מלא קופה אחת ושופכו ע"ג קרקע לכן הוי רבותא טפי ואח"כ כתבו א"נ י"ל דלעולם מלא קופתו היינו דאינו שופכו ע"ג קרקע וקיל טפי דעביד בו כל צרכו כנלענ"ד:

(שם) רש"י ד"ה אפילו ודאי נמי דהא כב"ה קיי"ל וכו'. הנה לא מצינו שנחלקו ב"ש וב"ה בדיעבד אלא דלב"ש לא מוכח ואפשר לדחוק ולומר דהא דבעי דקר נעוץ היינו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד מותר בלא דקר נעוץ אבל לב"ה ע"כ אפילו דיעבד אסור בלא דקר נעוץ וממילא ל"ל לומר דב"ש פליגי עלייהו ומתירין בדיעבד כנ"ל:

(שם) תוס' ד"ה אי הכי וכו'. מיין במהרש"א עד מ"מ אין מכסין בו ספק א"כ גם אפר כירה אין מכסין בו ספק דאין דעתו לספק כצ"ל נ"ל. ועיין במהר"ם עד ולמסקנא אפר כירה דעתו לודאי וכו' קאמר וי"ל וכו' לספק וק"ל כצ"ל (שם ע"כ) ד"ה והא מדקתני וכו' וא"ת וכו' כדאמר לעיל לא תקשה וכו' כצ"ל, ור"ל דסברת התוס' בקושייתם דאע"ג דספק הוי רבותא טפי מודאי מ"מ שניהם פשיטא ותירצו בשם רש"י דמהאי טעמא לא הוי ספק פשיטא כלל ולא תקשה פשיטא:

(שם) רש"י ד"ה מילה וכו'. עיין מהר"ם עד ימול בשר וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה מאי איכא למימר איהו גופיה וכו'. נ"ל דכוונתו דקושית בא לימלך לא דמי לקושיא דבחול נמי דהתם הקושיא קאי על הרואה ולכן מתרץ שפיר בחול הרואה אומר לנקר חצרו הוא צריך ומקשה בא לימלך וכו' ר"ל דנהי דיפה תירצת על הרואה מ"מ איהו גופי' שבא לישאל כיצד יעשה ואמרי ליה רבנן שיכסה אתי למימר חיה היא ומשמע ליה דעל הרואה לא שייך להקשות בא לימלך דמנא ידע הרואה שבא לימלך ושפיר מיתרצה בתירוץ שיאמר לנקר חצרו הוא צריך ואפשר עוד דמשמע ליה דעל הרואה לא שייך דמספקא אמרי ליה זיל טרח וכסי דדלמא לא מסיק אדעתי' ספקא כלל אבל איהו גופיה שבא לימלך ומספקא ליה מסיק אדעתיה שגם לרבנן מספקא להו ולכן מחק תיבת אלא דלא הדר משנויא קמא דשנויא קמא צריך להרואה ותירוץ זה צריך לאיהו גופי' ועיין מהרש"ל ומהר"ם שיף והנלענ"ד כתבתי:

(שם) תוס' ד"ה תני וכו' וא"ת וכו'. נראה דאכוי לא קשה להו כיון דעכ"פ לא הוי ודאי דאורייתא אלא בנתערב בדם בהמה אע"פ שצריך ב' דקירות מ"מ ליכא אד"א קשה להו היאך עוקר דבר מה"ת:

(שם) גמרא תני ר' זירא וכו'. עיין במהר"ם עד וכדרב יהודה וכו' כצ"ל:

(דף ט' ע"א) ד"ה גלגל וכו' ובתוספות פירש וכו' כצ"ל ועיין במהרש"א ור"ל תוס' אחרים שהיו קודם תוספות אלו:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה סולם בא לידנו הולכת וכו'. עיין מהר"ם עד ולפי סברתם הוא סבר וכו' כצ"ל וצריך להוסיף על פירושו דס"ל שגם תנא דמתניתין דס"ל דבהולכת סולם של עלי' פליגי מ"מ ב"ה מתירין ור' חייא ס"ל דר"י טעמיה דת"ק קא מפרש ובין רשב"א ובין תנא דמתניתין בסולם של שובך איירי אבל בסולם של עלייה אפילו הולכה אסור ועיין במהרש"א ועדיין צריך להוסיף במ"ש רש"י בדבור שאח"ז מכלל דת"ק סבר וכו' ומודים בהולכה היינו רשב"א וממילא תנא דמתניתין אע"פ שסבר דפליגי בהולכה מ"מ הלכה כב"ה דמתירין ומ"ש בד"ה טעמיה ובשל עליה ליכא מאן דשרי ר"ל אפילו הולכה וה"ה שהי' יכול לומר דלרשב"א הולכה מותר גם בסולם של עלי' אלא דהלכה כתנא דמתניתין דפליגי בהולכת סולם של שובך אבל בשל עלי' גם לב"ה אסור ונ"ל שגם ללישנא בתרא לדידהו דס"ל דר' דוסא מתיר להטות סולם של עליה אפשר שגם תנא דמתניתין מודה בזה דלא מיירי מזה ולר' חייא דר' דוסא לא מתיר אלא בשל שובך גם תנא דמתניתין ס"ל דבשל עליה אפילו להטות אסור וכדמפרש ר' יהודה ומהר"ם שיף כ' דבלישנא בתרא פסק דלא כתנא דמתניתין ולא ידעתי למה אכן התוס' כתבו דהלכה כר' דוסא והיינו לכאורה דלא כתנא דמתניתין ומ"מ אפשר לומר דרש"י לא ס"ל כן ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה מאי וכו' ואפילו בביתו וכו'. מהגמרא אין ראי' דאפילו בביתו אסור דסתם שובך היא בחוץ וצ"ל דס"ל דלא שייך ביו"ט לחלק בין בבית ובין לחוץ ומ"מ מ"ש דבשבת ליכא חששא דלהטיח גגו שאסור להוציאה לחוץ לכאורה יש לדקדק הא מותר להוציאה לחצר של יחיד או המעורבת וסתם גג הוא בחצר וצ"ל דכיון דפעמים שהגג הוא ברה"ר או בחצר שאינה מעורבת לא גזרו כלל:

(שם) ד"ה אמר ר"י וכו' רבה ור"י וכו'. עיין מהר"ם עד לעיל בדבה אמר וכו' כצ"ל:

(שם) ותימה וכו'. עיין במהרש"א והוא קו' בעל המאור וכמ"ש מהר"ם ור"ל דתקשה דב"ש אב"ש אבל ב"ה לא קשה אהדדי דהשתא ס"ל יש בנין וסתירה בכלים: