גנזי יוסף קע

(שם) ד"ה מוריד הגשם מחזירין אותו כצ"ל:

(שם) תוס' ד"ה בימות החמה וכו' בין בימות החמה בין בימות הגשמים מוריד הטל וכו'. אם כוונתם שלא אמר מוריד הגשם כלל ואע"ג דלכתחלה צריך לומר בימות הגשמים מוריד הגשם מ"מ לא אמר אלא מוריד הטל כיון שיצא עכ"פ בדיעבד כדי שלא יבא לידי ספק אמר ואם כוונתם דאמר בימות החמה מוריד הטל ובימות הגשמים מוריד הטל והגשם צ"ל דמ"ש שלא יבא לידי ספק אמר ר"ל בימות הגשמים אפילו יסתפק אם אמר גשם מ"מ ודאי הזכיר טל כמו בימות החמה ואין מחזירין אבל בימות החמה וספק אם אמר גם גשם לא מועיל זה וא"כ לא הבינותי למה לו להזכיר טל בימות הגשמים ואפשר מנהגם כן היה להזכיר גם טל בימות הגשמים וכן מנהגנו בשאלה שאומרים ותן טל ומטר ודו"ק:

(שם) והיכי דלא אמר בש"ת וכו' כצ"ל:

(שם) מפי ר' שלמה וכו'. כ' מהרש"א אבל בהזכרה אין אומרים טל בימות החמה ע"ש והיינו לפי' ר' שלמה אבל לרבינו נתנאל דלעיל משמע דס"ל שגם בהזכרה מזכיר טל בימות החמה ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה באפילי וכו' וכיון דאין כולם נעצרים וכו'. נ"ל דר"ל דבשעת הדחק סגי בא' מהם משא"כ ברוחות דבי דרי לא סגי להו ברוח מצויה לכן מקשה אמאי לא מזכיר משום רוח שאינו מצויה או אפשר כיון דלא מינכר בין חורפי לאפלי לא חייבו להזכיר כיון דאחד מהם לא מיעצר כדאמרינן לעיל גם טל לפי' הריטב"א שהבאתי שם משא"כ רוחות מינכר בין מצויה לאינה מצויה לכן מקשה דיזכיר משום אינה מצויה כנ"ל ועיין בריטב"א שהאריך:

(דף ד' ע"א) ד"ה וכתיב אשר לא צויתי וכו' ליפתח ותהי חק וכו' כצ"ל ותיבות מימים ימימה מיותר וכוונת רש"י לפי' ראשון שפי' בפסוק ותהי חק שלא יעשה אדם עוד כן ע"ש:

(שם) ד"ה ה"ג וכו' דלא גרסינן האי ולא דברתי דטעו בקרא אחרינא דלא כתב אלא אשר לא צויתי ולא עלתה על לבי כצ"ל:

שם) תוס' ד"ה שלשה וכו' וי"ל וכו' אתן לו וכו'. נ"ל דר"ל שהכל מן השאלה שבקש מהקב"ה שיתן לו מי שיכול לחזור אותן הלכות ושיתן לו עכסה בתו לאשה שלא יהי' ממזר או עבד:

(שם) שיתן לו הקב"ה מי וכו' כצ"ל ותיבת כל מיותר נ"ל:

(שם) רש"י ד"ה ר' יהושע היא וכו' דהיינו יום שמיני וכו'. מדבריו אלו נראה דס"ל כפי' התוס' דלעיל (דף ב' ע"ב) דמשעת הנחתו היינו מיום שמיני אבל מדברי רש"י שם נראה שמפרש דהיינו יום שביעי וכמ"ש לעיל (דף ג' ע"א) בעזה"י ואפשר דכוונתו כאן דלס"ד דכאן דר"י הוא ע"כ יפרש דמשעת הנחתו היינו בשמיני או אפשר דכוונתו דיום שמיני הוא שעת גשמים ויום שביעי שהוא שעת הנחתו הוי סמוך לגשמים:

(שם ע"ב) ד"ה ה"ג וכו' ול"ג סברוה. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מתחיל דבור בפ"ע שאלה לחוד וכו' ור"ל דלא שמעינן ממתניתין אלא שאלה ולא הזכרה דהזכרה לחוד ואפשר דס"ל בהזכרה כר"א. שוב הראו לי שהי' גירסא סברוה שאלה לחוד והזכרה לחוד לימא ר"א הוא וע"ז כ' רש"י דל"ג כן דהא לא מוכח ממתניתין דהזכרה לחוד:

(שם) ד"ה כאן להזכיר מי"ט אחרון ור"י אית ליה דר' אלעזר כצ"ל:

(שם) ד"ה והאמר ר' יוחנן וכו' הא ליכא שאלה וכו' לפי פשט לשון הגמרא משמע לכאורה דר"ל והיכי אמרינן מזכיר מי"ט אחרון ואין שואלין עד שבעה במרחשון אבל רש"י ס"ל דאפילו אעיקר שפסק ר' יוחנן כר' יהודה ג"כ קשה לו שאלה ביו"ט מי איכא אפילו בלא הך דר' אלעזר:

(שם) תוס' ד"ה ואמר ר' אלעזר וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה והאמר וכו' שאלה ומ"ה ליכא וכו' כצ"ל:

(דף ה' ע"א) ד"ה ובחזירתו וכו' בתליסר ובי"ד וכו' עיין במהרש"א ואכתי לדבריו אין דברי התוס' מיושבין דאמאי משלישי הוי י"ג יומי ומרביעי י"ב יומי שלימים הא העומר הי' נקצר בתחלת ליל ט"ז וא"כ הנזרע בשלישי לא הוי אלא י"ב יומי שלימים ומרביעי לא הוי אלא י"א יומי ואמאי משני לא הוי י"ד יומי שלימי' ומשלישי הוי י"ג יומי שלימי' ומרביעי י"ב ולתירוצם לא הוי מרביעי אלא י"א ולכאורה היה נראה לפרש קושייתם שהקשו מנ"ל שהקריבו העומר ממה שזרעו ברביעי דהוי י"א יום שמא הקריבו ממה שזרעו בשלישי או בשני דהוי י"ב או י"ג יום ותירצו דמשמע להו שגם מהמאוחרות היו יכולים להקריב העומר אבל קשה דלפ"ז לא הוי לסמוך קושייתם אהא דאמרינן דבאותו היום התחיל ליגדל לכן נראה לי דמעיקרא הוי ס"ל שצריך ג' ימים לקלוטה וכמ"ד דס"ל כן בפ"ב דשביעית נמצא אפילו הקריבו ממה שנזרע בשני לא התחיל ליגדל עד חמישי והוי י"א יום והשתא דאמר דבאותו יום התחיל ליגדל קשיא להו דא"כ הוי משלישי י"ג יום ומשני י"ד יום וה"ה שהיו יכולים להקשות שגם מרביעי הוי י"ב יום אלא שהיו יכולים לתרץ דשלימים קאמר לכן הקשו משלישי ומשני דקשיא תרתי ותירצו דלכל המאוחרות שנזרעה בשלישית ר"ל דמשמע להו להגמרא שגם מהמאוחרות שנזרע בשלישית דהיינו סמוך לערב שלא נשאר אלא י"א יום היו יכולין להקריב העומר דכיון שגם בי"ד יום ע"כ הוי דרך נס הי' יכול להיות גם בי"א יום וא"ש הגירסא שלפנינו בתוס':

(שם) רש"י ד"ה ובאחת וכו'. עיין מהרש"א בח"א ולענ"ד אפשר לפרש דר"ל דהוי משמע שהאחת הוא מה שהם אטומים כעץ מלקבל מוסר וכיון שהם אטומים ואין בהם דעת לקבל מוסר א"כ לשוא לוקים:

(שם ע"ב) ד"ה ששקולה כשתים דכותים וקדרים וכו' מלשון זה משמע לכאורה דכשתים ר"ל כשתי אומות דהיינו כותים וקדרים שהי' להם ללמוד מזה או מזה ולא למדו מהם אבל מסוף לשונו שסיים ולא עוד אלא בלא יועיל משמע דשתים היינו אם המירו באחר המועיל הוי רעה אחת ועכשיו שהמירו בלא יועיל הוי רעה ב' וכן פירש"י בפסוק ע"ש:

(דף ו' ע"א) ד"ה מה מלקוש וכו' לטובה שיורד על המלילות וכו' כצ"ל וכ"ה לקמן בגמרא:

(שם) ד"ה שמפיל וכו' כלומר אין בו תקלת גרנות והשרת פירות לפי שא"א לו. נ"ל דר"ל שאין בניסן פירות מחוברין ומשמע ליה דבגרנות לא שייך קלקול או אפשר דט"ס גרנות וצ"ל אילנות ובניסן אין פירות באילנות ולא קשה לו אמאי לא חשיב גרנות דאטו כי רוכלי ליחשב הכל ולא מפרש אלא אמאי לא חשיב הנך דגבי יורה ולעיל לא גריס גרנות ונתיישבה קו' התוס' (שם) גמרא כיון שיצא ניסן וכו'. עיין במהרש"א שמחקו ולענ"ד נראה ליישבו דהנה בקרא כתיב בעתו יורה ומלקוש הרי סמוך בעתו ליורה ואמאי פסיקא להו דמלקוש בעתו טפי מיורה שאמר מה מלקוש בעתו אף יורה בעתו וע"כ צ"ל דיורה אפילו בכסלו הוי קצת בעתו והי' אפשר לפרש בכסלו וקרי לי' ג"כ בעתו לכן הוצרך לדמות למלקוש דע"כ היא בעתו ממש בניסן שהרי כשיצא ניסן אינו סימן ברכה ולא הוי קרי לה עתו אף יורה בעתו ממש כנ"ל:

(שם) רש"י ד"ה בכירה וכו' למאי הלכתא יורה וכו' כצ"ל (שם ע"ב) ד"ה בתבן וקש וכו' ספחים שגדלו וכו' או תבואה שגדלה וכו' ר"ל דבשביעית