גנזי יוסף קלט

(שם) דבהדיא פליגי עלי' בתוספתא וכו'. כ' מהרש"א בנסתם בזפת ובתוספתא שלפנינו מיירי בשולי המחציון ששיפן ועשאן כלים [ואיתא שם ר' מטמא ומיהו בתוספות שבת (דף ט"ז ע"א) הביא ר"מ מטמא] והיינו דפליגי אי אמרינן כיון שטיהר שעה אחת אין לו טומאה לעולם ע"ש:

(שם ע"ב) ד"ה מימות עזרא וכו' דמאז לא היו נוהגין בו. נ"ל דר"ל שלא מצינו בגמרא מנהג זה שלא להתענות בא"ח כ"ש בימי אנשי כנה"ג שלא הי' מנהג זה:

(שם) רש"י ד"ה והא קמיקלקלא וכו' דנמצא וכו'. משמע מלשונו שלא עשו בני הגולה אלא יום א' ר"ה ואזיל לשיטתו לעיל (דף י"ח ע"א) ד"ה ועל אלול ועמ"ש שם בעזה"י והתוס' שכתבו דמיקלקלא שיעשו ב' ימים ר"ה לשיטתם שם ע"ש. ונ"ל לדעת רש"י דאע"פ שבב"ד לפעמים היו עושין שני ימים היינו כשראו שלא באו עדים עד המנחה אבל הרחוקים שלא ראו היו סומכין על רוב שנים ולא היו עושים אלא יום א':

(דף כ' ע"א) תוס' ד"ה מאי טיבותא עבדינן וכו'. נ"ל דתיבת עבדינן מיותר וקאי על הקושיא מאי טיבותא ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה צריך וכו' ה"מ וכו'. משמע מלשונם דכשהמולד הי' בתחלת הלילה אע"פ שלא נראית הלבנה הישנה בלילה זו דהא מיכסי סיהרא לבני בבל שית ולבני א"י תמני סרי מעתיקא אפ"ה שוב אין מקדשין ביום הזה אבל רש"י כ' דאם נראית הישנה בלילה וכ"כ אח"כ בד"ה חצות לילה וכו' אם נראית הישנה וכו' אפילו נראית הישנה וכו' משמע דוקא כשהמולד הי' אחר שעה י"ח מהיום שנראית הישנה בלילה אין מקדשין באותו יום אבל כשהמולד הוא עד שעה י"ח מקדשין באותו יום וע"ל בדבור שאח"ז:

(שם) ד"ה חצות לילה וכו' ויותר הי' נראה וכו'. והיינו כפירושם בדבור שלפ"ז וכמ"ש שם בעזה"י ולפ"ז צ"ל הא דמחלק בין נולד קודם חצות לנולד אחר חצות היינו דוקא לאכחושי סהדי דאם נולד קודם חצות עדי אמת הם ואם נולד אחר חצות עדי שקר הם ובין כך ובין כך אין מקדשי אלא יום מחר ולפירש"י שכתבתי שם היינו כהמנהג שכתבו התוס' כאן:

(שם) וי"א דצריך וכו' והיינו דאבוה וכו'. כ' מהרש"א דלפירוש זה מלתא חדא שלח ר' זירא ע"ש ונ"ל דאין כוונתו מלתא חדא ממש דודאי תרי מילי נינהו דצריך שיהא לילה ויום מן החודש היינו אם נתקדש היום נתקדש מתחלת הלילה שעברה ואם נתקדש יום מחר מתחיל מתחלת לילה הבאה אבל לא מיירי כלל באיזהו ענין מקדשין היום ובאיזהו ענין מקדשין יום מחר ואבא אבוה דר"ש מלמדנו דאם נולד קודם חצות נתקדש היום ואם נולד אחר חצות נתקדש יום מחר ולא נלמד מזה שנתקדש מתחלת הלילה והתוס' דנקטו בפירושא דצריך שיהא לילה ויום וכו' קודם חצות ואחר חצות היינו לפי האמת שפי' כן אבא אבוה דר"ש אלא כוונת מהרש"א דמ"מ שייכים זה לזה וצריכים זה לזה דמדברי אבא אבוה דר' שמלאי נלמד הפירוש של צריך שיהא לילה ויום מן החודש באיזה ענין נתקדש היום ובאיזהו ענין נתקדש יום מחר משא"כ לפירש"י אינם ענין זה לזה כלל ודו"ק:

(דף כ"א ע"א) ד"ה לוי וכו' ומתוך התחום בא. ר"ל דכיון דלבני בבל הוי יו"כ אע"פ שהוא ידע שבא"י לא הי' יו"כ עדיין אסור לו לנהוג מנהג חול אע"פ שעדיין לא ידע מאי דאסקי לקמן דשייך גם לבני בבל אתם אפילו שוגגין היינו להקל להתיר לאכול ביו"כ של בני א"י אבל להחמיר לאסור ביו"כ של בני בבל ידעו שפיר ומשמע להו דלוי ידע דלבני בבל יו"כ היום כנ"ל:

(שם) ויוה"כ דההיא שתא שבתא וכו' כצ"ל:

(שם) משום דלא שייך אלא ביום ל' וכו'. לכאורה משמע שמחלקים בין קידוש החודש לעיבור שנה דלא שייך בו אתם וכו' אבל יותר נראה לפרש דכוונתם דכיון דעכ"פ זמן קביעות הוא לכן אפילו עושין שלא כדין או ע"פ עדות שקר הוי שפיר קביעות אבל עיבור שנה ביום שלשים של אדר דלאו זמן עיבור הוא כלל לא שייך לומר כן כנלענ"ד. עוד נלענ"ד דבההוא דפרק ג"ה היו יכולין לומר דהוי יוה"כ רחוק ב' או ג' ימים מעיקר זמנו דלא שייך לומר שוגגין ומוטעין כ"כ אלא ניחא להו לתרץ אפילו לא נדחה אלא יום א' ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה על ניסן וכו' ודבר תימה פי' וכו'. נ"ל דהא ל"ק להו דהא ע"כ צריכין לילך שיהיו מועדות בזמנם דאם לא יקדשו הב"ד אלא באחד בשבת יהי' זמן המועדות בא' בשבת דאין לנו מועדות אלא מה שמקדשין הב"ד לכן לא הקשו אלא שיהי' צריך לדחות גם מא' בשבת וזה א"א לדחות מיום ל"א ואח"כ כתבו דאע"פ שלא יהי' חשש על המועדות כשיקדשו ב"ד החודש שלא בזמן חידוש הלבנה מ"מ ראוי לעדים לחלל עליהם שבת שיקדשוהו ביום חידושו וצ"ל דאפילו למ"ד לעיל (דף כ' ע"א) דמאיימין על העדים שיאמרו שראו אע"פ שלא ראו וא"כ כשחל יום ל' אלול בשבת ודאי יאיימו ב"ד ויקדשו החודש בלא ראיית הלבנה כדי שלא ידחה ר"ה על יום א' מ"מ נכון שיחללו את השבת שיקדשוהו ע"י ראיית הלבנה והוא בכלל מ"ש התוס' ודחינן לי' משום ערבה והיינו שדחינן לי' למפרע על שבת וע"כ צריכין לבא שיקדשוהו ע"י ראיי' ודו"ק:

(דף כ"ב ע"א) ד"ה אלו הן וכו' פירות שביעית גבי וכו' כצ"ל נ"ל ותיבת לע"ה מיותר דלא מיירי שם ממכירה לע"ה וגם אין כוונתם אלא דמותר למכור ואינו בכלל סחורה ודו"ק:

פרק ב. (שם ע"ב) רש"י ד"ה אחד משלנו ולא הכירוהו. משמע דר"ל שהבייתוסים לא הכירוהו לכן שכרו אותו ומ"מ אינו מובן לי דלמאי נ"מ מפרש רש"י דעת הבייתוסים ונ"ל שצ"ל אחד משלהם ולא הכירוהו וכוונתו לפרש שלא תקשה איך קבלו הב"ד עדות מבייתוסי אע"פ קבלו עדות מכל אדם היינו משלנו לכן כ' רש"י שלא הכירוהו וסברו שהוא משלנו כנ"ל:

(שם) תוס' ד"ה סהדא וכו' וקאי פירכא וכו'. עיין במהרש"א עד אך קשה וכו' ולענ"ד נראה לתרץ דהספק הוא שמא יכירוהו הב"ד בעצמם:

(דף כ"ג ע"א) גמרא ונחית בר אמוראי. מדברי רש"י גיטין (דף ס"ז ע"ב) ד"ה ולימוד שמביא ראי' מזה דולימוד היינו ישוט משמע דגריס אמודאי כגירסת הערוך שהובא בגליון הש"ס:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה כמה הוו וכו' וצ"ל דרצועה נפקא וכו'. כ' מהרש"א עד פרת בתוך בבל וכו' נ"ל דכוונתו דפרת הי' באמצע מדינת בבל ועד אותו מקום שהי' פרת באמצע מדינת בבל הי' מהלך ט"ו יום וזה שסיים ור"ל מחוץ חוץ לגבול וכוונתו שהי' רחוק יותר מחוץ לגבול א"י ולענ"ד אפשר לפרש דרצועה נפקא מא"י מצד אחד שאינו צד בבל עד פרת ושם הוא מהלך ט"ו יום ומ"ש התוס' חוץ מבבל ר"ל חוץ מאותו צד שהולך לבבל ודו"ק:

(שם) ד"ה לא היו וכו' נותנין קרפף לעיר וכו'. משמע דממה שמודדין התחומין מחוץ לעיר לא קשה להו דפשיטא להו דעיר שלן בה לא דמי ליוצא חוץ לתחום אלא ממה דס"ל לר"מ שנותנים גם קרפף משמע להו לכאורה דאפשר לדמותו ליוצא חוץ לתחום דהא גם בקרפף לא לן ונ"ל שזה כוונת מהרש"א שכ' על ראי' מנותן עירובו בתוך עיבורה של עיר וז"ל בת"י זו הראי' אינה ודו"ק ור"ל דשם