גנזי יוסף קכו

(שם ע"ב) רש"י ד"ה אינו מהם וד"ה והי' לאכול שייך לע"א:

(שם) ד"ה בחלום אדבר בו ביום ההוא וכו'. עיין במהרש"א ולא ידעתי אמאי העיקר חסר הא שפיר ניחא גירסא שלנו ברש"י ור"ל דדוקא ביום הסתיר פניו שלא לגלות בנבואה אבל בלילה בחלום אדבר בו ואפשר כוונתו דאכתי לא שמענו דהסתר פנים היינו מניעת נבואה וצריך לימוד ממשה:

(שם) ד"ה ידו נטויה להגן עלינו כצ"ל:

(שם) ד"ה נסרחה חכמתם בפסוק כתיב וכו'. נ"ל דכוונת רש"י בזה דלכאורה אינו מבנים דהא חכמתם משמע חכמתם דהנך דלעיל וכיון דמבנים היינו ישראל לכאורה חכמתם עלייהו קאי לכן פירש דבריש הפסוק כתיב האין עוד חכמה בתימן וע"ז משיב משום דאבדה עצה מישראל נסרחה חכמתם של תימן:

(דף ו' ע"א) ד"ה עד הכא וכו' יכול לאחוז וכו'. נ"ל דכוונתו לפרש קושיא זו גם לב"ה דלכאורה לא שייך קו' זו אלא לב"ש דאם הי' יכול לבא על כתפו של אביו עד ירושלים פשיטא שגם מירושלים לעזרה יכול לבא אבל לב"ה לכאורה לא קשה דיכול להיות דעד ירושלים בא על כתפו של אביו ומירושלים עד העזרה שצריך לאחוז בידו של אביו ולילך ברגליו זה אינו יכול לכן כ' דכדי עלי' וכו' ור"ל דפשיטא דיכול לרכוב על כתפו של אביו לא הוי שיעור דזה אפילו קטן שבקטנים יכול אלא היינו שיכול להיות חוץ מאמו שיעור כזה לכן קשה דכיון שיכול להיות חוץ מאמו מעירו עד ירושלים ממילא יכול לאחוז ביד אביו ולילך מירושלים לעזרה ובזה א"ש מאי דמשני דאייתיתי' אמי' ולכאורה אינו מובן דאמאי תוכל אמי' להביאו טפי מאביו אלא ר"ל שא"י להיות חוץ מאמו אלא אמו באה עמו ואייתיתי' אבל מירושלים לעזרה יכול להיות שא"י לרכוב על כתפו של אביו לעלות משום שא"י להיות חוץ מאמו וכשיכול להיות חוץ מאמו שיעור זה חייב לב"ש ולב"ה בעינן שיכול לאחוז בידו של אביו ולעלות ברגליו ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה בחיגר וכו' דגדול יתחייב מדאורייתא וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה הראיי' וכו' רק לאשם מעילה וכו'. אין כוונתם דוקא לאשם מעילה דמשנה שלימה שנינו בזבחים (דף צ' ע"ב) כל האשמות שבתורה באין בכסף שקלים חוץ מאשם נזיר ואשם מצורע והיינו גם אשם גזלות ואשם תלוי ואשם שפחה חרופה כדמרבינן להו שם (דף מ"ח ע"א) מקראי וצ"ל דנקטו לאשם מעילה דמפורש בי' קרא בכסף שקלים וה"ה אינך דילפי מיני' אבל לא עולות ראיי' ושלמי חגיגה ואח"כ הקשו מזבחים (דף מ"ח) דאמרינן חטאת בת דנקא ומשמע לכאורה דבת דנקא דוקא וכן במנחות (דף ק"ז ע"ב) כבש יביא הוא ונסכיו בסלע [כצ"ל] דלא מיירי באשם [וה"ה אינך דתנא שם במשנה] ואח"כ צ"ל וכן הא דאמרינן בפ"ב דכריתות ומ"ש יביא אשם בסלע שם אינו מפורש אשם אלא שאין דבר קרב בסלע אלא כבש ואפשר דמשמע להו מדילפינן מדאיל בן ב' שנים בב' סלעים כבש בן שנתו בסלע והא דאיל מיירי באשם ה"ה כבש מיירי באשם נזיר ואשם מצורע שבאו כבש או אפשר שצ"ל כבש כמו שהוגה בגליון אההוא דמנחות ומ"מ משמע שגם לאשם נזיר ואשם מצורע אין שיעור וכ"פ הרמב"ם פ"ד מהי פהמ"ק הכ"ב. אכן במשנה מנחות שם לא משמע דלאו דוקא הוא ויותר הי' להם לומר דמדרבנן הוא וכ"כ התוס' שם דמדאורייתא אין להם שיעור וצ"ל דכוונתם כמ"ש בכריתות (דף י' ע"ב) דרגילות הוא כן וממילא האומר הרי עלי כבש הולכין אחר הרגילות ור"ל שכן הי' שער הממוצע באותן הימים וה"ה בכל זמן כפי השער בעת ההוא וכ"פ הרמב"ם פי"ו מה' מעה"ק ה"ד וז"ש כאן לאו דוקא ודו"ק:

(שם ע"ב) ד"ה יש בשמחה וכו' הא כללא כדפרישית לעיל וכו' כצ"ל:

(שם) ד"ה מאי נ"מ וכו' ועוד כאכתי וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד פשוט דכוונת התוס' למאי שמפורש בפ' תצוה (כ"ט כ"א) ולקחת מן הדם אשר על המזבח ומשמן המשחה והזית על אהרן ועל בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו וכו' וכן בפ' צו (ח' ל') ויקח משה משמן המשחה ומן הדם אשר על המזבח ויז על אהרן על בגדיו ועל בניו ועל בגדי בניו וכו' שקרויים הזאה בפסוק:

(שם) ד"ה לפסוקי טעמא וכו' התם לא מצי קאי וכו'. עיין במהרש"א עד ואפשר דלא הוי ידוע להו וכו'. נ"ל דר"ל ולהכי לא הוי מצי למימר נ"מ לפסוקי טעמא דאפשר אין כאן פיסוק כלל ומ"מ לא קאי אלא אחד ולא ידעינן אהיכי אבל כאן ממ"נ אם אין פיסוק קאי אתרוייהו ואם יש פיסוק לא קאי אלא אשלמים. אכן לענ"ד נראה משמעות לשון רש"י צריך אתה לפסוק הטעם וכו' צריך אתה לקרותו וכו' וכן ביומא (דף נ"ב ע"ב) כ' רש"י ונ"מ לפסוק כאן את הטעם באתנחתא או דלמא אידי ואידי פרים ואין אתנחתא משמע דרב חסדא מיבעי לי' איך להעמיד הטעמים וא"כ צריך לפרש כוונת התוס' שהקשו הא בהנך ה' מקראות לא אזלינן בתר פסוקי טעמא הרי שהעמידו פיסוק אע"פ שלא הכריעו היכי קאי ה"נ נעמיד פיסוק אע"פ דמצי קאי אשניהם ואהא תירצו דהתם כיון דלא מצי קאי רק לחד מנייהו א"א להיות בלא פיסוק כלל דהוי משמע דקאי אתרוייהו וע"כ העמידו פיסוק כפי סברא אחת אבל הכא דמצי קאי אתרווייהו אי קאי אתרווייהו אין לנו להעמיד פיסוק ואע"ג דודאי פסוקי הטעמים הם הל"מ מ"מ יכול להיות דביאור הפסוקים הם הל"מ ועל פיהם העמידו פיסוק הטעמים ומספקא להו בזה כמו דמספקא להו בכמה דברים שהם הל"מ ודו"ק:

(דף ז' ע"א) ד"ה ר' יוחנן וכו' ומ"מ צ"ל דס"ל כר' אושעי' וכו'. עיין במהרש"א עד הוא אינו מדוקדק ולענ"ד התוס' רמזו לזה שכתבו כדי שלא יהא שיעור כלל ור"ל דלשון אין להם שיעור משמע להו אין להם שיעור כלל ור' יוחנן דס"ל יש להם שיעור למטה משום דס"ל דאין להם שיעור לא קאי על קרבן אבל לר"ל דקאי על הקרבן משמע דאין להם שיעור כלל אבל יש להם נוכל לפרש דיש לה שיעור קצת ודו"ק:

(שם ע"ב) רש"י ד"ה אבל לא בעופות בחטאות העוף שאין שמחה וכו' כצ"ל:

(דף ח' ע"א) ד"ה טופלין וכו' דס"ל לחזקיה וכו'. ר"ל אע"פ שכולם שם חגיגה עליהם מותר לחלק חובתו לשתי בהמות ולכן מוטב לטפל בהמה לבהמה שיהי' בהמה ראשונה מן החולין לבד ור' יוחנן ס"ל אין אדם חולק חובתו לשתי בהמות וע"כ מעות למעות רבייה רחמנא ועיין בירושלמי ה"ב ובפי' קרבן העדה ובמראה הפנים ולא ראיתי להאריך במה שאינו לביאור דברי התוס' ונ"ל דמה דס"ל לר"י אין אדם חולק חובתו לשתים היינו דלכתחילה אין לעשות כן ולכן כי רבייה רחמנא טפלה לכתחלה מיירי במעות למעות אבל ודאי גם ר"י מודה דכשהביא ב' בהמות כולם שם חגיגה עליהם כדלקמן ע"ב הפריש עשר בהמות לחגיגתו ומ"מ כשבהמה הוא של מעשר אפשר אפילו בדיעבד לא יצא לר"י דכיון דקרא ע"כ לאו בהכי מיירי אית לן לומר דאפשר דבהמה לבהמה גרע אע"ג דלחזקיה דאפשר לו לאוקמא קרא להכי ולהכי ס"ל דטפי אית לן לאוקמא בבהמה לבהמה מ"מ לר"י דקרא על כרחך מעות למעות מרבה אין לנו ללמוד מזה בהמה לבהמה ואפשר עוד דכיון דלר"י אין אדם חולק חובתו אע"ג דבדיעבד שם חגיגה עליהם כששניהם חולין מ"מ כשהשני מעשר לא נראה שם חגיגה עליו ודו"ק:

(שם) ד"ה ושמחת וכו' או אינו אלא כל שנוהג בפסח וחג וכו'. ר"ל סוכה ולולב ושבעה כ"ה בספרי פ' ראה ע"ש:

(שם ע"ב) ד"ה מי שחגיגה וכו' ה"א עולה ושלמים