גנזי יוסף קטז

אלא מעתה תושב ושכיר וכו' אלא בו למה לי בו המרת דת פוסלת לזה כ' רש"י דלא נגרוס ערל ובן נכר בהדי הדדי אלא תירוץ דאוכל במצה ומרור לא קאי אלא על ערל ותירוץ דהמרת דת על בן נכר ותושב ושכיר ל"ג כלל:

(שם) עד דרשינן לי' בהערל. נ"ל דכאן הס"ד ואח"כ מה"ד ומלתה אותו וכו':

(שם) ד"ה כדרבה וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א ולענ"ד כוונת מהרש"ל דלרבה א"ר יצחק ממנו דאל תאכלו ממנו נא אתי לגופיה דלא נימא דקאי אמצות ומרורים וגז"ש ילפינן מממנו דלא תותירו ממנו עד בוקר ע"ש וכאן דמיירי מממנו דאל תאכלו ממנו נא הול"ל דצריך לגופי':

(שם ע"ב) ד"ה שתמורת הפסח קריבה שלמים אחר הפסח. הקשה התוספות יו"ט אמאי לא בי"ד עצמו לשם חגיגה ולענ"ד דעת רש"י דחגיגת י"ד אינה קריבה אחר התמיד וא"כ לרבה דאמר בגמרא אחר שחיטה שנינו א"א לומר בי"ד לשם חגיגה דהא הוי אחר תמיד לכן הוכרח לפרש אחר תמיד ועיין מש"ל פ"ו מה' כלי המקדש ה"ט שהאריך בזה אי חגיגת י"ד קרבה קודם תמיד או אח"כ ועיין בתוס' מנחות (דף מ"ט ע"ב) שהקשו אסוגיא דלעיל (דף פ"ט ע"א) דפריך שיתנה בפסח ושלמים וע"כ מקריבו אחר התמיד [הביאם המש"ל פ"א מה' תו"מ והאריך בדבריהם ע"ש] וחילקו דדוקא אחר הקטרת התמיד אסור להקריב ולא אחר שחיטת התמיד (ובדף פ"ט) פרכינן שיקריבו אחר שחיטת התמיד קודם הקטרתו כדי שלא ידחה מלעשות פסח אבל כאן כדי שיקריב הנמצא לחגיגת י"ד אין קרבין קודם הקטרה גם א"א להקריבו שלמים אלא כשנמצא אחר שחיטת הפסח ועיקר זמן שחיטת הפסח אחר הקרבת התמיד כדמשמע בר"פ תמיד נשחט שהיו שוהין שעה אחת בעשייתו קודם שחיטת הפסח או אפשר דרש"י לא ס"ל סברת התוס' אלא גם אחר שחיטת תמיד שייך עשה דהשלמה (ובדף פ"ט) דחינן עשה דהשלמה משום הקרבת הפסח כדאיתא (בדף נ"ט) דמחוסר כפורים מקריב כפרתו אחר התמיד משום הקרבת הפסח והתוס' לא ניחא להו בזה מסברא שכתבו (בדף פ"ט) ד"ה ה"מ דטוב שידחה ספק כרת בשוא"ת ממה שיעשו רובם שלא כהוגן ורש"י לא ס"ל סברא זו והי' לו תירוץ אחר על תמיהת התוס' שם. אלא שיש להקשות אמאי לא קאמר קריבה בי"ד לשם פסח ולשיטת ר"י בתוס' ד"ה קמ"ל דתמורת הפסח אינה קריבה לעולם לשם פסח א"ש בפשיטות וכן בסיפא דמתניתין נקיט שלמים משום תמורה וכ"נ מלשון הרמב"ם פ"ג מה' תמורה ה"א שכ' ויביא בדמיו שלמים וכו' תקרב שלמים ע"ש משמע אבל פסח לא יקריבנו בשום אופן ולשיטת רש"י דראויי' לפסח מ"מ היכי שנדחה בין פסח ובין תמורתו לא קרבו שוב לפסח לא הוא עצמו ולא דמיו אלא הוי מותר הפסח שקרב שלמים וכ"כ הרמב"ם פ"ד מה' ק"פ ה"ו וכ"כ התוספות לעיל (דף פ"ט ע"א) ד"ה ונטרחו וכו' דלא חזי תו לפסח אא"כ הפריש ב' פסחים לאחריות אכן לא נקרא נשאר בלא בעלים ונדחה אלא היכי שכבר נשחט השני אבל כל זמן שלא נשחט השני אע"פ שנמנו על הב' מ"מ כיון שלא משכו ידיהם בפירוש מן הראשון לא נקרא פסח בלא בעלים ואפילו למ"ד דלכתחלה יקריב השני מ"מ לא נקרא הראשון נדחה בזה אא"כ משכו ידיהם ממנו בפירוש אבל אחר שנשחט הב' ממילא נדחה הראשון ונשאר בלא בעלים אבל לקמן (דף צ"ז ע"ב) במפריש נקבה לפסחו כתבו התוס' ד"ה המפריש שיכול להביא בדמיו פסח כיון שלא הי' ראוי מעולם לפסח לא שייך לומר שנדחה וזהו שכתבו התוספות שם בשנשתיירה אחר הפסח כמו כולה בבא דלעיל ר"ל דבבבא דלעיל ע"כ מיירי בכה"ג וכמ"ש לכן גם כאן נקיט בכה"ג אע"פ שהי' יכול למנקט קודם הפסח ויביא בדמיה פסח גם הרמב"ם פ"ד מה' ק"פ כתב הנך ב' דינים סמוכים זה לזה ובה"ד במפריש נקבה לפסחו כ' שיקריב דמיו לפסח ובה"ו בהך דהכא כ' לשלמים והיינו כמ"ש. אכן מדברי רש"י (דף צ"ח ע"א) בד"ה וש"מ יש דיחוי וכו' לפי גירסת מהרש"א מבואר דס"ל שגם במפריש נקבה לא יקריב דמיו לפסח ע"ש אכן במשנה שם הפסח שנתערב בזבחים כולן ירעו עד שיסתאבו כ' רש"י ובדמי היפה שבהם פסח אם קודם הפסח וצריך לומר דס"ל דזה לא נקרא דיחוי ודו"ק ועיין ת"י יומא (דף נ' ע"ב) ד"ה ודוחה ובחידושי שם:

(דף צ"ז ע"א) רש"י ד"ה וכל שבחטאת וכו' לאו קולא וחומרא וכו'. צ"ל דכוונתו שלא תקשה דלכאורה תמות חמיר מרועה ואמאי מה שבחטאת מתה בפסח תקרב ומה שבחטאת רועה בפסח נמי רועה לכן כ' דלאו קולא וחומרא היא ודו"ק:

(שם) ד"ה ה"ג כי קאמר וכו' וקרב שלמים וכו'. בגליון משמע שמהרש"א מחק תיבות וקרב שלמים עד אבל וכו' ולענ"ד אין כוונת מהרש"א לזה וגירסא שלפנינו נכונה ודו"ק:

(שם) תוס' ד"ה אילימא וכו' מ"מ קרא לא אצטריך להכי כצ"ל:

(שם) ד"ה וכללא הוא וכו' ואלו בפסח וכו'. עיין במהרש"א ולענ"ד נראה דס"ל להתוס' דנמצא קודם חצות הוי כלא נאבד כלל גם הרמב"ם פ"ד מה' ק"פ ה"ו העתיק לדין משנתינו ובפ"ג מה' תמורה ה"א כ' תמורת הפסח אם המיר בה קודם חצות תרעה ויביא בדמי' שלמים וכ' הכ"מ והלח"מ שהיא ממשנה דהכא אלמא ס"ל דלאו דוקא אבד וגם בתמורת חטאת דתמות לא אשכחן בשום מקום מי שאומר דבנאבדה ונמצאת ושתיהן עומדות לא מתה אלא תרעה ודו"ק:

(שם ע"כ) ד"ה אלא שמואל וכו' דלאו אבודה היא כפסח קודם וכו' כצ"ל גם במהרש"א:

(שם) שמואל לא קסבר לה בהא כר"ש. לכאורה אינו מובן דמנ"ל לגמרא דלא סבר גם בהא כר"ש דלמא סבר גם בהא כר"ש ובאמת נימא דהשתא שמואל מיירי גם בדחויין או אפשר דלר"ש גם אבודת לילה אבודה היא מדמתה ולעיל לא כתבו דלאו אבודה היא אלא דהוי כפסח קודם חצות וכיון דלר"ש אבודת לילה מתה ובפסח קודם חצות קרב שלמים וכמ"ש מהרש"א נימא דס"ל אבודת לילה אבודה היא וצ"ל דלא ניחא לי' לגמרא לומר דשמואל לא ס"ל כמשנתינו דעכ"פ קודם חצות רועה וע"כ ס"ל לשמואל דלאו אבודה היא ואפ"ה בחטאת תמות ובפסח תרעה דבעלי חיים נדחין ודלא כר"ש בהא ובדחויין לא איירי שמואל:

(שם) מיהו חד צד וכו'. עיין במהרש"א ונלענ"ד ליישב דהא שמואל כל שבחטאת קאמר ולעיל דמוקי לדשמואל דוקא באבודה ע"כ ה"ק כל אבודה שבחטאת מתה בפסח קרב שלמים וע"כ א"א לומר איכא חד צד דא"כ לא הוי כל אבודה ושמואל כל קאמר אבל השתא דשמואל אכל עניינים קאי לא אאבודה לבד א"כ האי כל ר"ל בין אבודה ובין שאר עניינים שבחטאת מתה איכא חד צד בפסח דקרב שמואל וזהו כוונת התוס' שכתבו וה"ק בכל ענין וכו' ר"ל דהשתא לא קאי כל דשמואל אכל אבודה אלא בכל ענין אבל מ"מ רק חד צד בפסח דקרב שלמים ודו"ק:

(דף צ"ח ע"א) רש"י ד"ה וש"מ יש דיחוי וכו' ממותר הפסח שראוי לפסח וכו'. כ"ה גירסת מהרש"א ע"ש ובגליון הש"ס נדפס נ"א לשלמים והיינו לפי הגירסא שלא נרחו דמיו מפסח אלא דמקשה אמאי לא יקריב הוא גופי' לשלמים ומ"מ אין תמיה זו מובנת דהא מפורש בגמרא דהוי דיחוי אבל לגירסת מהרש"א שפיר דנהי דאידחי שלא יקריב גופו מ"מ כמו שמותר הפסח שלא נדחה גופו דדינו שקרב שלמים מ"מ כשעדיין זמן פסח יכול להקריבו לשם פסח ה"נ כאן שנדחה גופו מ"מ דמיו הוי מותר הפסח ויהי' ראוי לפסח וזהו כוונת מהרש"א שכ' דמאותן דמים דכבר נדחו למותר הפסח יביא פסח גופי' ע"ש גם מלשון רש"י שכ' כדאמרינן בהאשה וכו' משמע כגירסת מהרש"א דאי מקשה שיקריב גופו שלמים א"צ להביא מפרק האשה דכל מכילתין מלא מזה דמותר פסח קרב גופו שלמים ואדרבה שם מבואר דאין מפרישין תחלה למותרות כשלא