גנזי יוסף קו

הבקר והקישא דבן תימא לשאר דברים דלעיל ודו"ק:

(דף ע"א ע"א) ד"ה לאו משום וכו' אבל הכא וכו', כ' מהרש"א דאי לא הוי כתיב וזבחת לא הוי ידעינן טעמא וכו' ע"ש ולענ"ד נראה דלא הוי ידעינן כלל אם ממעט ליל א' או ליל ח' אבל השתא דידעינן דבעינן זביחה בשעת שמחה אע"ג דאפשר לחלק כמ"ש התוס' מסתבר דקרא אתי לאורויי דלא נחלק אלא דאפילו בכה"ג בעינן זביחה בשעת שמחה ולפי מה דתנא בברייתא טעמא שאין שמחה לפניו אמרינן דבאמת הטעם דבעינן זביחה בשעת שמחה דכיון שאין שמחה לפניו לא משכחת זביחה בשעת שמחה אבל אי הוי שמחה לפניו הוי שפיר זביחה בשעת שמחה כמו שמיני דלא הקשה רבא אלא דלא משכחת אלא שבעה דבראשון לא משכחת לה אבל בשמיני שפיר הוי זביחה בשעת שמחה דז' יום שמחה היא וממילא נתיישב מ"ש מהרש"א אח"כ אבל קשה וכו' דלעולא לעולם בעינן זביחה בשעת שמחה ומ"מ אע"פ שאפשר לתרץ כן דלא קשה אעולא מ"מ שפיר דחה לא כדתני טעמא וכו' דאפשר דאע"ג דלא בעינן זביחה בשעת שמחה ממעטינן ליל יו"ט א' מקרא דאך ונראה יותר למעט מליל ח' משום דאין שמחה לפניו ודו"ק:

(שם) גמרא הא ומנין סגיאין וכו'. עיין במהרש"א ולא הבינותי קושיותיו דלעיל שפיר קאמר דקרא דשבעת ימים מיירי ברוב שנים אבל כאן דמייתי משנה דסוכה דחשיב לולב וערבה ששה ושבעה דיש חילוק בין חל יו"ט ראשון בשבת דאז לולב שבעה ובין אם חל בשאר ימים דאז לולב ששה ואם חל ז' של ערבה בשבת ערבה שבעה ובשאר ימים ששה ולא תני סתם ששה כרוב שנים וכן החליל חמשה וששה אם חל יו"ט ראשון בשבת החליל ששה ובשאר ימים חמשה ולא תני סתם ה' אע"ג דבכל שנה עכ"פ איכא ששה בלולב וערבה ובחליל ה' אלא דלפעמים יש יותר וברוב שנים ליכא יותר וע"כ משנתינו דינא קמ"ל לכל שנה ושנה ולא קאי ארוב שנים כ"ש דלא הו"ל למתני סתם שמחה ח' כיון דפעמים ליכא ח' והול"ל ז' וח' וממילא נתיישבה גם קושייתו השני' דא"נ ממעטינן לי' מקרא מ"מ לא הו"ל לתנא למתני סתמא שמחה שמנה ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה אשר תזבח בערב וכו' בערב של יו"ט ראשון וכו'. ר"ל ביו"ט ראשון ומיירי בחגיגת ט"ו דא"כ מאי בערב הא שחיטתן ביום כולו ויכול לשחוט בבוקר אע"כ מיירי בחגיגת י"ד דשחיטתן בערב עם הפסח:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה כל היכא וכו' תימא לר"י וכו'. כ' מהרש"א ומיהו התם לא מסיק הכי ע"ש ולא הבינותי דהתם לר"ע הוי מסקנא הכי ולכן אצטריך הזה למיעוטא אלא ראב"ע ס"ל בוקר בוקר ראשון הוא ושפיר הקשו התוס' דלא משמע דברייתא זו אתיא כראב"ע דוקא ועוד דא"כ אפשר לתרץ דרב כהנא ס"ל כר"ע דבוקר סתם משמע בוקר שני להכי איצטריך ראשית למיעוטא ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה הפסח ששחטו וכו' וכסבור וכו'. כ' מהרש"א דכיון דמוקי לה בעוקר וכו' ע"ש ולא הבינותי דאי נמי בטעות ולא ידע שהוא פסח לא שייך שוגג דהא מיירי ששינהו בדבר אסור וא"כ לא סבר כלל שאינו עושה איסור וע"כ צ"ל דכסבור שמותר ודו"ק:

(שם) ד"ה אם אינן ראויין וכו' אם נעלמה ממנו שבת או קסבר וכו'. כ' מהרש"א דה"ה שהי' יכול לומר דסבר פסח הוא ע"ש ונ"ל דדעת רש"י דלא שייך לומר דסבר שהוא פסח כיון שאינו ראוי לפסח א"א למטעי בהא וס"ל דלא מוקי בגמרא בטועה אלא בבא דאם ראויין הן דאי לא מיירי בטועה תקשה אמאי פוטר ר' יהושע אבל בבא דאין ראויין דחייב לכ"ע לא מיירי בטועה ואפשר דאם הי' שייך לומר שטעה הי' פוטר ר"י ולא מחייב ר"י אלא משום דלא שייך טעות ודו"ק:

(דף ע"ב ע"א) רש"י ד"ה הא לא דמיא וכו'. עיין מהר"ם עד ר"א דדאין וכו' לא כו' כצ"ל ומה שמחק תיבות ומקשים ר"י וכו' משמע שמפרש דכ"ז קאי על המקשן הראשון שהקשה הא לא דמי וכו' אבל לא ידעתי אמאי לא ניחא לי' בגירסא שלפנינו:

(שם) גמרא לישני לי' וכו'. עיין מהרש"ל ומהרש"א וכוונתם מבוארת דמהרש"ל הקשה דלמא ר' יהושע ס"ל דכששינה לדבר האסור אפילו בטועה חייב לזה הוצרך לחלק בין עוקר לטועה ומהרש"א השיב דמ"מ בשינה לדבר המותר ודאי מחלק ר"י בין עוקר לטועה דבעוקר לא הוי טועה בדבר מצוה ובטועה הוי טועה בדבר מצוה לכן מקשה דלישני לי' דברישא אפילו אי הוי שינה לדבר המותר הי' חייב דבעוקר לא הוי טועה בדבר מצוה. ולכאורה אין זה מספיק דהא אפשר לומר דר' יהושע משמיענו דאפילו הוי טועה נמי הי' חייב כיון ששינה לדבר האסור ונ"ל להוסיף דכיון דבאמת לא משכחת לה בטועה למה לו להשמיענו הדין אלו הי' משכחת בטועה ובתינוקת לא משכחת כלל שינה בדבר האסור וכמ"ש מהרש"א דאם סבר שהוא של חול ומל אותו בשבת ממ"נ אם הוא באמת של חול הרי חילל שבת במזיד ואם הוא באמת של שבת הרי לא עשה שום איסור ומה לנו לטעותו וכיון דע"כ א"א אלא בעוקר אפילו שינה בדבר המותר נמי חייב אכן לא ידעתי אמאי הוצרך מהרש"א להביא ראי' מתינוקת דבעוקר חייב לר"י כיון דלא הוי טועה בד"מ הא הוא מפורש בגמרא כאן דסיפא ע"כ בטועה דבעוקר חייב ולמדוהו מהא דחייב בשאינן ראויין ובעוקר מה לי ראויין ומה לי שאינן ראויין וצ"ל שלא בא אלא ללמדנו הטעם דעוקר חייב משום דלא הוי טעה בדבר מצוה ודו"ק:

(שם) רש"י ד"ה תינוקת וכו' וא' למול באחד בשבת וכו'. נ"ל דאחד בשבת לאו דוקא נקיט דהא השתא קיימינן דמל של א' בשבת בשבת חייב לכ"ע אלא ר"ל א' מימי השבת שעברו ודו"ק:

(שם ע"ב) תוס' ד"ה באשתו וכו' ואומר ר"י וכו'. כ' הרש"א דס"ל כר"מ ע"ש וצ"ל דדמי לניתנה שבת לידחות דדוקא בשבת דמסתמא אסור בעשיית מלאכה צריך ניתנה שבת לידחות אבל היכי דסתמא אין בו איסור הוי כניתנה לידחות ולכן אע"ג דבאמת לא עשה מצוה כיון שהיא באמת נדה מ"מ טעה בדבר מצוה שסבר שהיא טהורה וגם לא ידע שהיא סמוך לוסתה וכמ"ש התוס' בדבור שאח"ז וצ"ל דדוקא מצות עונה ליכא היכי שהיא באמת נדה אע"פ שלא ידע אבל ביבמתו כיון שקנאה בביאה זו אע"פ שהיא נדה הוי מצוה אלא היכי דידע שהיא סמוך לוסתה לא שייך טרוד ולהכי ניחא לל"ק דלא פטר ר"י אלא היכי דעשה מצוה אפ"ה פוטר ביבמתו נדה ודו"ק:

(שם) גמרא ור' יוחנן כמאן וכו'. נ"ל דלל"ב לא פריך דאתיא כר"מ דהיכי דלא הו"ל לשיולי פטור אפילו לא עשה מצוה וכמ"ש מהרש"א אלא לל"ק דדוקא עשה מצוה וע"כ לא ס"ל כר"מ לכן פריך כמאן וצ"ל דאכילת תרומה נמי הוי מצוה אע"פ שהוא באמת בן גרושה ואכל באיסור ודו"ק:

(דף ע"ג ע"א) גמרא לדברי האומר מקלקל בחבורה וכו'. עיין במהרש"א עד ולא מיחייב אנותר דידי' כמו אנותר דפסח ולכאורה אין דבריו מובנים דנותר דפסח ודשלמים ודכל הקדשים דינם שוה לחייב כרת האוכלן במזיד וחטאת האוכלן בשוגג ונ"ל דר"ל דנותר דפסח הוי מיד בבוקר אבל נותר דשלמים דנאכלין לשני ימים ולילה לא הוי נותר עד הלילה אבל תמהני דנ"ל דבקרבן פסול לא שייך נותר כלל כמ"ש הרמב"ם פי"ח מה' פהמ"ק הי"ט דבקרבן פגול ליכא משום נותר משום שנפסל ולא נרצה והנותר הוא הנשאר מקרבן שקרב כמצותו ע"ש והוא