דברי צבי צט

סובר דלא הוי מצוה ממש וצע"ק דמג"א בסוף דבריו כתב בשם הטור במקום שיכול להביאו בלא מלאכה דאורייתא הוי עירוב וא"א דהטור סובר דגזרו אפילו שבות משום דלא הוי מצוה גמורה א"כ אפילו אין צריך לעבור רק איסור דרבנן בהבאתו נמי לא הוי עירוב

שצה בטור איתא מצוה לחזור בין אחר עירובי חצרות בין אחר שתופי מבואות וצ"ע דבש"ע השמיט דמצוה לחזור אחר עירובי חצרות ואי משום דסומכין על שיתוף במקום עירוב כמ"ש מג"א והא הטור נמי סבר כן בסי' שפ"ז: הלכות תחומין

שצו מג"א המח"ש כתב דקושי' מג"א אין על הטור כי י"ל שהטור סובר כדעת הרז"ה שיש לו ח' על ח' כיון שהטור מביא דעת הרז"ה אלא מג"א מדקדק על רמ"א עכ"ד ע"ש ולפענ"ד נראה שקושי' מג"א הוא על הטור דהנה בעירובין דף מ"ה ודף מ"ח מבואר דיש ג' פלוגתות דחכמים דהיינו ר"מ סובר דיש לו ח' על ח' ור"י סובר דיש לו ד' לחד רוח ור"א סובר דיש לו ד' והוא באמצען ואמרי' שם דלטלטל גם ר"מ סובר דאין לו רק ד' ע"ש והטור הביא דעת הרי"ף שאין לו אלא ד' והוא באמצען ודעת הר"ז שיש לו ח' על ח' אבל דעת ר' יהודה דיש לו ד' לחד רוח לא הביא הטור א"כ ע"כ צריך לומר דהטור פוסק דיש לו ח' על ח' או שפוסק שיש לו ד' והוא באמצען אבל ד' לחד רוח בוודאי לא פסק הטור דהא לא הביא דעה זו א"כ לפ"ז דלטלטל דמודים כ"ע שאין לו אלא ד' צריך לומר והוא באמצען דהא אפילו את"ל דהטור פוסק כר"ז דיש לו ח' על ח' צריך לומר דהטור מביא דעת הרי"ף דיש לו ד' והוא באמצען דנ"מ לענין טלטול א"כ שפיר מקשה המג"א דבסי' שמ"ט משמע מדברי הטור גבי שנים מקצת אמותיו דמותר לטלטל עד ד' אמות וא"כ דברי הטור סותרים

שצז הטור כתב ואפילו הולכי מדברות שאין צריכין לערב בחצרות חייבין בערובי תחומין וכתב הרב"י זה פשוט בעירובין דף י"ז ע"ש וצ"ע דבגמרא שם איתא אמרי דבי ר' ינאי אבל ערובי תחומין חייבין דתני ר' חייא לוקין על ערובי תחומין דבר תורה וכתב הרא"ש ומיהו גמרא דידן סובר לרבנן ליכא שום איסור תחומין דאורייתא מדקאמרינן פרק כלל גדול דידע בתחומין ואליבא דר"ע משמע דלרבנן ליכא איסור דאורייתא בתחומין וה"ה בפרק כ"ז מהל' שבת הלכה א' כתב דהרמב"ם סובר דתחומין אלפים אמה דרבנן וי"ב מיל דבר תורה אבל האחרונים חלקו עליו ואמרו דההיא סוגיא דעירובין דף י"ז דלוקין על ערובי תחומין היא לדעת ר"ע דאמר תחומין דאורייתא אבל לרבנן דקי"ל כוותייהו אין שום תחומין דאורייתא ואפילו בכמה פרסאות ולדעת זו הסכימו הרמב"ן והרשב"א ז"ל עכ"ל וכיון דסוגיא דעירובין שם אתיא דלא כהלכתא לדעת רוב הפוסקים א"כ ערובי חצירות ותחומין שוים דהא ר' ינאי דמחלק ביניהם הוא מפני שסובר כר"ע דתחומין דאורייתא אבל לדידן דפסקינן כרבנן חצרות ותחומין שוים

שם סעיף ד' המוסר כו'. זה הוא דעת הרמב"ם בפ"ה מהל' יו"ט הלכה י"א דבנו אפילו הוא יחיד לא קנאה והרי הוא כרגלי האב והטעם כמו שכתב המג"א בס"ק ג' בשם הה"מ וכתב הה"מ שם ששאר המפרשים אין מחלקים בין בנו לרועה וזה היא שטת רש"י והמפרשים ז"ל ע"ש וצ"ע דפסק בש"ע כדעת הרמב"ם ולא כתב גם דעת הפוסקים החולקים דהא הרי"ף סתם ולא חילק בין בנו לרועה אחר וכן הרא"ש לא חילק ביניהם ואדרבה מלשון הרא"ש שכתב מתניתין בשני רועים דקתני לבנו או לרועה משמע שגם בנו גדול לרעות צאן אביו ע"ש משמע בהדיא שרא"ש מפרש כפשטא המתני' והגמ' שגם בבנו צריך להיות רועה אחר וצע"ג בפירוש המשניות להרמב"ם כתב ואמרו המוסר בהמתו לרועה או לבנו הרי אלו כרגליו כו' ובתנאי שיתן אותה לשני בנים או לשני רועים ע"ש משמע בהדיא שגם בבנו צריך שנים ויש סתירה מפירושו לחיבורו

שם מג"א ס"ק ה' לשני כו' שלא בירר. וכתב הר"ן שם אע"ג דבדרבנן יש ברירה מפני שלא בירר לאיזה רועה מעיו"ט הוי כרגלי בעליו ע"ש וצ"ע דבגיטין דף כ"ד במתני' לאיזה שארצה אגרש משמע בגמ' דאי אמרי' יש ברירה בדאוריי' דהוי מגורשת והיינו למ"ד דגם תולה בדעת עצמו יש ברירה והתוס' שם דף כ"ו ע"א ד"ה בין כתבו דהא דאמרינן בעירובין דף ל"ז הריני מערב לשבתות השנה רציתי אלך היינו תולה בדעת עצמו ע"ש והרמב"ם בפרק ח' מהלכות עירובין הל' ז' ובש"ע סי' תי"ג פסקו בהדיא דמערב לשבתות השנה רציתי אלך דהוי עירוב דיש ברירה אע"ג דתולה בדעת עצמו א"כ קשה אמאי לא אמרי' נמי הכא ברירה בשני רועים אע"ג שלא בירר מעיו"ט דהוי תולה בדעת עצמו דפסקי' יש ברירה בדרבנן

שצח יש לדקדק בעירובין דף נ"ה דפריך הגמ' ומאי קמ"ל דנותנין קרפף לזו כו' דקשה דילמא קמ"ל דלא אמרי' דכיון שהיה צד היתר מעיקרא שהי' כבר עיר אחת ס"ד שתהי' כעיר העשוי' כקשת שאין מובדל עד שתהי' ארבעת אלפים אמה כדאיתא שם בגמ' בצריכא דנותנין קרפף לזה וקרפף לזה ע"ש

שם מג"א ס"ק ב' מן כו' והכי איתא בגמ' כו'. ולפענ"ד אין ראיה מגמ' דשם מיירי דיש בין שני ראשים פחות מד' אלפים אמה שתחומין נבלעים זה בזה ועי"ז הוי כולה כאחד כעיר אחת שלימה כיון דגם במקום היתר נבלע התחומין ויכולין לבוא כולם למקום אחד כמו שפרש"י שם אבל הכא דמיירי שיש בין ב' ראשים ד' אלפים שבמקום היתר הם נפרדים נוכל לומר דלא הוי כעיר רק כל בית שבקשת הוי כבית בפני עצמו ובבית אחד מודדין אלפים מבית כמו שכתב רמ"א סעיף ז' ובודאי כן הדין נמי דאפי' היו