דברי צבי קלג

הוי שלכד"א וגבי חמץ חייב בהמחה וגמעו אע"ג דהוי שלא כד"א מ"מ מרבינן מהנפש דחייב אע"ג שהוא שלא כד"א

שם מג"א ס"ק א' לא כו' הבא לידי חמוץ כו'. קשי' לי למאי איצטריך בפסחים דף ל"ה ע"א ההיקש מקרא דלא תאכל עליו חמץ דאין יוצאין באורז ודוחן ת"ל דאין יוכל לקיים בהם ושמרתם את המצות ובדף מ' אמרי' דאין יוצא במצה אם לא שמר שלא יבא לידי חמוץ כגון בצקות של א"י וכדפסקי' בסעיף ד' ובסי' ת"ס סעיף א' ובאורז ודוחן לא שייך שמור דהא אינן באים לידי חמוץ ולמ"ש ח"י בסי' ת"ס ס"ק א' דהשמור לשם מצה רק מדרבנן אם כן ניחא דאיצטריך ההיקש

שם ס"ק ב' מותר שמשתמשים בהם כו'. וכתב בספר הגהות רע"א ק' לי הא הוי ג' נ"ט מהשעורים למכתשת וממכתשת לשמנים ומשמנים לפמוטות ע"ש ולא הבינותי דהא זה הוא קושי' ד"מ דאי משום משהו בעין הא בטל בס' ואי משום נ"ט הא לא הוי דבר חריף דנפק ע"י דוחקא ואוסר נ"ט בר נ"ט

שם ס"ק ח' קמח מן השוק דלא מחזקינן איסורא כו' ק"ק דהא בשו"ע איירי במצת מצוה וגבי מצת מצוה לא סגי דלא מחזקי' איסורא רק שצריך שמור דהא שלא יפלו מים משעת קצירה בוודאי לא מחזקי' איסורא ואפ"ה סברי כמה פוסקי' דצריך שמור משעת קצירה והו"ל למג"א לומר דבשעת הדחק סמכי' דשמור דלישה הוי שמור כדאיתא בפסחים דף מ'

שם ס"ק ט"ו ומחמם כו' וכ"מ בגמ' כו'. וצ"ע דהא לזה אין צריך ראי' שאין הקמח מתחמץ מעצמו בשעת הטחינה דאל"כ א"א לאכול מצה ולקיים המצוה בערב תאכלו מצות ושבעת ימים מצות תאכלו רשות ועי' בהרב"י ששני הדינים של רמ"א בסעיף ו' ובסעיף ט' יוצאים מהירושל' וצ"ע

שם נשאלתי אם יש לסמוך בשעת הדחק על הפוסקים שסוברים דקמח בקמח מקרי יבש ביבש ובדגן שצמח סגי רוב מן ההיתר והשבתי דאין להקל כלל דהרב"י כתב בשם סמ"ק דהוי יבש ביבש וחוזר וניעור ואם נאפה בפסח יהיב טעמא בשעת אפי' והח"י בס"ק י"ג מחמיר אפי' כשיש ס' דצריך לאפות קודם פסח ואין לסמוך ולהקל כדעת הרא"ש ביו"ד סי' ק"ט סעיף ב' דאם נתבטל יבש ביבש מין במינו ברוב ונודע התערובות קודם שנתבשלו דשרי ורמ"א שם פסק דבמקום הפסד יש לסמוך אמקילין דזה אינו דהא המנחת יעקב בכלל ל"ט ס"ק ט"ז כתב אע"ג דיבש ביבש חד בתרי בטל מ"מ חיטין שצמחו יש להם טעם אחר משאר קמח שלא צמחו ע"כ בעינן ס' עכ"ל א"כ ש"מ דאפילו א"א דקמח בקמח הוי יבש ביבש אפ"ה אין להקל לבטל ברוב דגן שצמח וגם קשה מאד לסמוך על הפוסקים דקמח מקרי יבש דהפמ"ג ביו"ד סי' ק"ט בש"ד ס"ק ב' כתב דקשה להקל נגד הכרעת הש"ך דמקרי לח והחו"ד בס"ק א' שם כתב דגם התוס' מודים דצריך ס' ע"ש

תנד מג"א ס"ק א' סובין כו', לדעת רש"י. מחה"ש גורס לדעת הרי"ף כמו שפי' הר"ן דהרי"ף מתיר בפת שכולו סובין ע"ש וקצ"ע דהא אפי' לדעת הרא"ש דאין יוצאין בכולו סובין רק בסובין שבה מ"מ מוכח דבא לידי חמוץ דאל"ה באוכל כזית מצה שיש בו סובין לא הוי כל הכזית דבר הבא לידי חמוץ ואפשר דה"נ דיוצא אע"ג שלאו כל הכזית בא לידי חמוץ כמו בסי' תנ"ג סעיף ב' בעיסה מן החטים ומן האורז וע"ש במג"א ס"ק ד' וצ"ע

שם ס"ק ג' שאין כו' ורמ"א פסק כהר"ש כו'. המחה"ש כתב בשם פר"ח דגם הר"ש מודה להרמב"ם לענין מצה בעי' שתהי' משומרת לשם מצה ואייתי ראי' מחלות תודה ורקיקי נזיר בפסחים דף ל"ח דאין יוצאין בהן דמשומרת לשם זבח כ"ש הכא דאינה משתמרת רק לכלבים ע"ש ולפענ"ד לאו ק"ו הוא ואדרבה הכא עדיף דהא הכא הוא משמר העיסה לשם פסח דהיינו שלא יתחמץ דהא אם יתחמץ אסור לשהות בביתו ואסור ליתן לכלבים א"כ אף שלא שמר לשם מצת מצוה מ"מ שמר העיסה לשם פסח וסבר הר"ש דדי בשמירה זו אפי' לצאת בו ידי חובת מצה אבל בחלת תודה שלא שמר כלל העיסה שלא יתחמץ בשביל פסח רק לשם זבח דהא בכל השנה צריך תודה להיות מצה וכיון שלא שמר לשם פסח כלל לא יצא בו ונראה להביא ראיה לזה מפסחים דף מ' מבצקות של א"י דאין יוצא ע"ש וא"א כשישראל שומר עיסה כדי שלא יתחמץ ולא שמר לשם מצת מצוה לא יצא אמאי נקט הגמ' בצקות א"י הו"ל למנקט רבותא בבצקות של ישראל ששימר לאכול המצה בשאר ימי הפסח ולא שימר שתהי' למצת מצוה א"ו בכה"ג יוצא כיון ששומר ישראל שלא יתחמץ משום פסח

שם ס"ק ד' למיחלט כו' בדיעבד מותר כו'. וצ"ע שכתב בפשיטות משם דבדיעבד מותר והש"ך שם ס"ק י' כתב ועי"ל כיון דאין אנחנו בקיאין בחליטה א"כ לענין דיעבד מוקמי אחזקת קמא כאלו לא נחלטה כלל כו' ותירוץ זה נכון עכ"ל והמנ"י כלל כ"ד ס"ק ט' ג"כ מחזיק בתירוץ זה של הש"ך א"כ הכא בנפל עיסה במים רותחין אמרינן נמי לפי שאין בקיאין הוי כאלו לא נחלטה ואסור

שם ס"ק ה' הפר"ח כתב בשם ס' בית מועד דאם הוציא מצה מרשות היחיד לרשות הרבים אין יוצאין בו כמו במצה גזולה וכתב הפר"ח שטעות הוא שתוס' בריש לולב הגזול כתבו גבי לולב של אשרה דהיכא דאין המצוה באה מחמת העבירה לא הוי מצוה הבאה בעבירה ע"ש ולפענ"ד נראה דאם לא היה יכול לאכול המצה ברה"י והוציא לרה"ר אז באה המצוה מחמת העבירה ואינו יוצא

תנה מג"א ס"ק א' סמוך כו' דבהא כ"ע מודו. ופי' מחה"ש דלדעת ר"א מזרחי בין נשאב ביום בין בלילה אין תקנה לר"א ממיץ ומ"ש מג"א דאין להקל לשאוב ביום דלדעת רא"מ אין נכון היינו ר"א מזרחי ומ"ש מג"א בלילה כ"ע מודו היינו הרב"י ור"א לדעת ר"א ממיץ ולדעת