דרך פקודיך רח

הר סיני פסקה זוהמתן בקבלת התירה שהוא הטוב הגמור טוב פריי מחרוץ ע"י משה שנק' טו"ב ותרא אותו כי טו"ב הוא וע"י כן נק' ישראל טובים הטיבה י"י לטובים וכן ארז"ל יבא טוב ויקבל הטוב לטובים. והנה הדבר שהוא היפך דעת התורה כבר יצא מגבול דעת הטוב ונכנס לגבול הדעת הרע והנה הבטיח הש"י אשר בודאי ילמד דעת טוב התורה להיושבים לפני ה' בלשכת הגזית אשר משם יוצא תורה לכ"י. והנה הזקן ממרא העושה היפך דבריהם הנה יוצא מגבול דע"ת טו"ב התורה ומעורר הרע וכל עיקר כוונת נתינת התורה לישראל שיהיו טובים בקבלת הטוב ולבער הרע. ע"כ החולק על משפטי התור' ומעורר הרע ח"ו לא יתנו לו שם ושארית בישראל ויבערו הרע מישראל הטובים ואז טוב לישראל וזהו אך טוב לישראל היינו רק טוב כי הרע נדחה מהם בקבלת התור' שנק' טוב

(ו) והנה אפשר לומר דמש"ה מיתתו בחנק דייקא דהנה בשאר מיתו' ב"ד גם בעת שעוסקין להרוג את המתחייב עדיין מוציא המומת רוח חיים והבלים מקרבו עד שתצא נפשו משא"כ החנק תיכף בהתחלת התעסקות סותמין את גרונו ומפרידין בין כלי הדע' שבמוחו ובין הגרון כלי הדבור להורות שהדעת הרע אסור במשהו ושהי' אסורה לדעת הרע שיהי' בישראל ח"ו כרגע הבן הענין כ"ז אינני כותב רק במצות חנק הניתן לזקן ממרא שמבואר בתורה הטעם (לדעתי) ובערת הרע מישראל אבל בשאר הנחנקין אינו מבואר שום טעם בתורה ויוצאין בזולת כוונת טעם אבל ודאי מהראוי לכל אדם לבקש טעמים בכל משפטי התורה כפי שכלו ואחשוב לדעתי טעם למצות חנק למתחייב בה כי יודע הש"י שפגם האיש ההוא תלוי בה' תתאה שנק' דבור (ועתה יגדל נא כח אדני כאשר דברת דברת הוא מספר מילוי שם אדני כזה לף לת ון וד) כי הו' נק' קול וה' אחרונה דבור ע"כ מיתתו לסתום ממנו תיכף כלי הדבור שתיכף סותמין את גרונו ע"י הסודרין ועי"ז יתוקן הפגם בקבלת העונש מדה כנגד

מדה

(ז) ע"כ בחשוב האדם במצוה הזאת ישמור לפיהו מחסום שלא ידבר שקר ורכילות ולה"ר ודברים בטלים ודיבורי חול בשבת כדי שלא יפגום עולם הדיבור ויהי' עיקר דיבורו בתור' ויראת השם ואהבתו. שכל אלה הוא ענפי המצוה הזאת שנצטוינו לדון בחנק לתקן עולם הדיבור. הנה אם מייחד מעשיו לתקן עולם הדבור ושלא לפגמו הנה הוא ענף למצוה הזאת ודי בזה הערה למשכיל

מ"ע מט לדון דין חובל בחבירו

חלק

המעשה

(א) מ"ע על הב"ד לדון דין חובל בחבירו והוא דיני קנסו' ואין דנין אותו אלא ב"ד שנסמכו בא"י הם דנין בכ"מ ובכל זמן אבל בזה"ז שבטלה מאתנו הסמיכ' בעוה"ר אין דנין דין זה אלא כופין לפייס החובל את הנחבל כפי ראות עיני

הדיינין

(ב) מה שנאמ' בתור' כאשר יתן מום בעמיתו כן ינתן בו. קיבלו רז"ל שהכוונה שיתן להנחבל ממן שיעור המום (ג) ומחייבין את החובל ליתן להנחבל חמשה דברים (א) נזק שמין אותו כעבד הנמכר בשוק כמה הוא יפה בלא אותו מום ובכמה נפחת דמו ע"י המום כזה ישלם המזיק המותר (ב) צער היינו גם אם שילם לו בעד המום והחבל' שעש' בו עכ"ז הי' אפשר לעשות בו המום ע"י סם שלא הי' הנחבל מצטער כ"כ והוא צערו ע"י ברזל וחרב וכיוצא שמין כמה שוה הצער הזה דהיינו כמה הי' אדם נותן לשליח המלך המצווה מאת המלך שיעשה המום והחבלה