עצי חיים על התורה שס

לו כשגגות והנה אא"ז זללה"ה ביש"מ פ' האזינו ובתפל''מ ס"ב כתב דהא דתשובה מיראה אינו נעשים כזכיות דוקא ביחיד העושה תשובה אבל רבים העושים תשובה אל כביר לא ימאס ואפילו עושין תשובה מיראה ג"כ נעשית להם כזכיות ע"ש, והנה בש"ך יו"ד סי' קמ"א כתב בהא דאיתא שם דברבים ליכא חשדא דה"ה שנים מיקרי רבים ועי' באלי' רבה סי' כמ"ד ועי' בגיטין דף מ"ו בתוס' ד"ה רב נחמן דלענין נדר על דעת רבים דשנים מיקרי רבים ע"ש. ולפ"ז י"ל דאע"ג דראובן עשה תשובה מ"מ הא כיון דביחיד קשה מאוד תשובה מאהבה וכמ"ש ביש"מ שם וכל אחד לפי השגתו ומה לגבי ראובן האיך נקרא תשובה מאהבה שהוא עד אין חקר לנו לפי השגתו, והנה כשיהודה עשה תשובה והתודה צדקה ממני ועמד ראובן ג"כ והודה וכיון דשנים מיקרי רבים א"כ יהודה וראובן שניהם כאחד נתקבל תשובתם כתשובת רבים ובכן נעשה להם ע"י התשובה הכל כזכיות דהא ברבים העושים תשובה נעשה להם, מעבירות זכיות וא"כ מה שנתקבל תשובת ראובן שלא יהא אפי' כשגגות גרם לו יהודה ומיושב קושי' התוס' דאע"ג דראובן עשה מקודם תשובה מ"מ עתה שהי' ברבים נתקבל תשובתו כ"ב עד שנעשית לו כזכיות. וזשה"כ יחי ראובן ר"ל יחי שיהא התשובה כ"כ עד שנעשית כזכיות וכמ"ש בגמ' יומא שם דהא דתשובה נעשית כזכיות מוכח מהקרא ובשוב רשע מרשעתו וגו' עליהם חי יחי' ואמר הכתוב וזאת שהיא כזכיות גרם לו יהודה ולזה סמך הקרא יהודה וראובן כיון ששניהם יחד התודו והם כרבים ונתקבל תשובתם עד שנעשית להם כזכיות לעיני כל ישראל פרש"י שנשאו לבו לשבר הלוחות לעיניהם שנאמר ואשברם לעיניכם והסכימה דעת הקב"ה לדעתו שנאמר אשר שברת יישר כחך ששברת והוא מדברי הגמ' שבת דף פ"ז ויש להבין מהא דאיתא בירושלמי תענית פ"ד ה"ה בשעה שעלה משה למרום וקבל את הלוחות וישראל עשו את העגל ביקש הקב"ה לקחתן מידו וגברה ידו של משה וחטפן ממנו לאח"כ אמר הקב"ה יהא שלמא על ידא דגברה מינאי ע"ש וא"כ משמע להיפך אשר הקב"ה רצה שלא ליתן לישראל הלוחות אחר המעשה דעגל ואדרבא משה גבר ידו לחטוף הלוחות וא"כ מאיזה טעם נשתנה אח"כ דעתו של משה לשבור הלוחות. ולענ"ד י"ל דהנה באבות דר"נ פ"ב מבואר ר' יוסי הגלילי אומר משל למה הדבר דומה למלך בו"ד שאמר לשלוחו צא וקדש לי נערה יפה וחסידה וכו' לאחר שקדשה הלך ומצאה שזינתה אמר השליח אם אני נותן לה כתובה מעכשיו נמצא מחייבת מיתה וכפטרוהו מאדוני לעולם כך הי' משה דן ק"ו מעצמו האיך אני נותן להם הלוחות ומחייבני אותם מיתה שכך כתוב בהם זיבח לא' יחרם וגו' אשברם וחזרן למוטב ע"ש, וי"ל דמשה עשה כן מעצמו עפ"מ דאמרינן ביבמות דף צ' ע"ב אליו תשמעון אפי' אומר לך עבור על אחת מכל מצות שבתורה כגון אלי' בהר הכרמל הכל לפי שעה שמע לו, ומבואר בתוס' שם דאפי' שלא על פי הדיבור שרי לרבנן לעשות תקנה לעבור על דברי תורה משום צורך שעה ע"ש וכיון דהי' צורך שעה שלא יתחייבו מיתה כלל ישראל ר"ל משו"ה שבר הלוחות כדי שלא יהא נידונין כאשת איש שזינתה ועי' בפרש"י בפ' תשא עה"פ פסל לך וא"כ י"ל דאעפ"י ששבר משה הלוחות מ"מ לא נפטרו ישראל שלא לקיים התורה רק לפי שעה אבל אין פטורין לעולם כיון דנביא אין רשאי לבטל דברי תורה רק לפי שעה וכן מבואר ברמב"ם פ"ט מה' יסודי התורה ה"ג עייש"ה. ולפ"ז י"ל דמשו"ה כשרצה הקב"ה לקחת הלוחות ממשה הי' ג"כ מטעם זה כדי שלא יתחייבו מיתה כיון שעשו את העגל ועברו ברית זובח לא' וגו' אבל משה גבר ידו וחטפן דא"כ אשר הקב"ה בעצמו יקחם מישראל א"כ יהי' לעולם דהוי חזרה ל עיקר נתינת הלוחות אבל אם רק משה ישברם מעצמו הא אין הנביא רשאי לשנות מדברי תורה רק לפי שעה ולכן לקחם משה ושברם אח"כ מעצמו שלא ע"פ הדיבור והוי רק לפי שעה ולא לדורות אבל מ"מ יהא פטורים ממיתה כיון דעכ"פ לפי שעה הי' יכול משה לבטל דברי תורה והסכים הקב"ה לדעתו כדי שיקיימו ישראל התורה לעולם. תושלב"ע