עצי חיים על התורה כב

ח"ו רושם כולי האי ואולי היה נמנע לחטוא את בשרו. וז"ש הכתוב את האלקים התהלך נח היינו שהיה חושב האיך החטא פוגם למעלה את האלקים ואמר הכתוב כי אותך ראיתי צדיק לפנ"י ר"ל הוא היה חושב להיות צדיק לפני ה' ולא היקל לעצמו לחשוב על העון כפי שהוא למטה כ"א צדיק תמים היה לפני ה'. ויזכור א' את נח וגו' ופירש"י והוא מדברי המדרש זה השם מדה"ד ונהפכה למדה"ר ע"י תפלת הצדיקים ורשעת של רשעים הופכת מדה"ר למדה"ד שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם ויאמר ה' אמחה והוא שם מדה"ר. עוד שם במדרש ויזכור א' את נח מה זכירה נזכר לו שזן ומפרנס אותם כל י"ב חודש בתיבה, יתבאר עפימ"ש אבא מארי ז"ל בס' קדושת יו"ט פ' וירא עה"פ ויטע אשל בבאר שבע וגו' עפ"י מאמרם ז"ל מתחלה עלה במחשבה לברוא את העולם במדה"ד ראה שאין העולם מתקיי' עמד ושיתף מדה"ר וכו' הרי כי מה שמתנהג הש"י במדה"ר הוא בשביל שיהיה קיום לעולם. והנה ידוע מה שפירשו המפורשים ה' צלך כמו הצל שעושה מה שאדם עושה כך הקב"ה מתנהג עם האדם כמדתו וכדרך שאמרו ז"ל במדה שאדם מודד מודדין לו. וז"ש ויטע אשל בבאר שבע ופי' שהוא ר"ת אכילה שתי' לוי' וע"י שריחם על הבריות לתת להם מאכל ומשתה ומקום ללון עי"ז ויקרא בשם ה' היינו שנתעורר רחמים בעולם כי במדה שמודד וכו' וע"כ א' עולם ע"י מדה"ר יש קיום לעולם עכ"ד ז''ל. ויש לפרש בזה מה שאמרו חז"ל גדולה מתנות עניים שמהפכת מדה"ד לרחמים דהנה המרחם על הבריות ונותן מתנה לעניים הרי הוא רוצה בקיומו של עני להשיב אליו נפשו וחושש עבור קיום העולם במה שיש לו ע"כ מודדין לו כמדתו ומהפכין עליו מדה"ד לרחמים שהקב"ה מתנהג כן בשביל קיום העולם והנה במי שאינו חושש על קיום העולם לרחם על הבריות ואדרבה עינו רעה בשל אחרים ולא תשבע עד אשר טורף ממנו די סיפוקו ופוסק לחיותי' מובן כי עי"ז מהפך עליו מדה"ר לדין כמו שעלה בראשית המחשבה לברוא העולם במדה"ד. וז"ש במדרש הנ"ל רשעת של רשעים הופכת מה"ר למדה"ד שנאמר וירא ה' כי רבה וגו' דהנה בדור המבול שנאמר בהם כי מלאה הארץ חמס וא"כ לא חששו לקיום העולם לרחם על הבריות דהא גם ממון שאינו שלהם חמסו וגזלו וע"כ התנהג עמם הקב"ה במדה"ד. וזשה"כ והנני משחיתם את הארץ ופירש"י עם הארץ ר"ל דגם העולם שהוא הארץ נחרב בעבורם כיון שלא חששו לקיום העולם התעוררו כמדתם להתנהג במדה"ד ואין העולם יוכל להתקיי' במדה"ד ולכן נשחת גם הארץ שהיא העולם אבל בנח שהתנהג במדה"ר שזן ופרנס אותם כל י"ב חודש הרי שריחם על הבריות וחשש לקיום העולם ולכן הפך עליו ה' מדה"ד למדה"ר. ויעל עולת במזבח וירח ה' את ריח הנחוח וגו' לא אסף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו'. ויל"ד למה בעבור הקרבן נשבע ה' שלא יביא מבול לעולם גם הל' את האדמה בעבור האדם צ"ב דהול"ל לא אסף לקלל עוד את האדם. ונראה דהנה לעיל כתיב והנני משחיתם את הארץ ופרש"י עם הארץ וצ"ב דאם האדם חטא אבל הארץ מה חטאה וי"ל עפימ"ש א"ז זלל"ה ביש"מ פ' ויקרא בטעם הקרבנות כי הכל נברא בשביל האדם ואם האדם חטא בהמה למה ועפ"י משל מי שחטא למלך שכל שר יש לו כסא מיוחד אצל המלך וכשנתחייב ראשו ולא ירצו להמיתו וכו' זה הדין להשליך הכסא ולנתץ המבצר כי אחר אינו רשאי ללבשם והבגדים למה ועד"ז הי' חורבן ביהמ"ק עכ"ד ז"ל. וזהו שאמר הכתוב והנני משחיתם את הארץ ופירש רש"י עם הארץ כיון שקץ כל בשר בא לפניו א"כ הארץ למה דהא הארץ ומלואה הכל ברא הקב"ה בשביל האדם וע"כ השחית ה' גם את הארץ עצמה. והנה כאשר הקריב נח קרבן לד' בצאתו מן התיבה הי' ג"כ עד"ז שראה העולם חרבה ושממה מאין יושב והבין הטעם משום שכל העולם נברא בשביל האדם וכשחטא לקתה הארץ בעבור האדם ע"כ הקריב קרבן לד' משום דזה עצמו הטעם בקרבנות דאם חטא בהמה למה כנ"ל והנה כשהאדם מביא קרבן ויחשוב זאת בלבו וטובה הכנעה ומרדות בלבו של אדם ועי"ז סר עונו וחטאתו תכופר.