עצי חיים על התורה רז

בעבור האדם והוא דוגמא לזה מה שהאדם מביא קרבן ונתכפר לו להראות כי הכל נברא בשביל האדם וזהו הטעם ועד"ז הי' חורבן בית המקדש בעוה"ר כאמור ביש"מ הנ"ל והיינו דאמרינן בגמ' דשלחנו של אדם דמורה באצבע שהכל ברא לכבודו בשביל האדם הוא מכפר כמו הקרבן דחד טעמא היא כנ"ל וזה שאמר הכ' את קרבני לחמי לאשי היינו מה שלחם נקרא קרבן בזמן שאין ביהמ"ק קיים כדחז"ל וגם לאשי היא עצם הקרבן בזמן שביהמ"ק הי' קיים תקרבו לי במועדו במועד ועת אשר תוכלו להקריב את קרבן ד' בקרבנות ההם ממש בזמן שביהמ"ק הי' קיים וגם את לחמי בשלחנו של אדם הנקרא ג"כ קרבן בזמן הזה תקרבו במחשבה הראוי' כנ"ל להחשב קרבן ויהי רצון שיבנה ביהמ"ק במהרה בימינו אמן. מטות וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י לאמור זה הדבר אשר צוה ד' איש כי ידור נדר וגו' לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה יל"ד המטות ל"ל וגם זה הדבר שפת יתר לכאורה, גם כפל לשון לא יחל וגו' ככל היוצא וגו'. ונראה עפ"י האמור בתפל"מ (קפיטל ט"ו) נשבע להרע ולא ימיר כספו לא נתן בנשך וגו' השייכות זה לזה עפימ"ש בכלי יקר פ' מטות הטעם דחכם מתיר או שלשה הדיוטות היינו משום דכמו שהאשה ברשות בעלה כך כל אדם מישראל הוא ברשות ב"ד והנה מי שכספו נותן בנשך נותן כתף סוררת להב"ד דלא צוית להם א"כ לדידי' לא מהני היתר נדר ואין שבח לו אם אינו מתיר נדר, וז"ש נשבע להרע כמו שדרשו להרע או להטיב ולא ימיר אינו מניח להתיר לו רק מקיים כריב"ל דמעולם לא אתשיל אנדרי' אף דכספו לא נתן בנשך שיהא מוכרח ליתן כתף סוררת ואעפי"כ אינו מתיר לעצמו הוא שוכן בהר קדשו עכ"ד הקדושים. וז"ש אל ראשי המטות לבנ"י ר"ל בנ"י אשר המה תחת ראשי המטות וברשות ב"ד זה הדבר אשר צוה ד' היינו דוקא אם מקיים מה שצוה ד' אז הוא תחת ראשי המטות דאל"כ נותן כתף סוררת מול הב"ד ומסיים הכתוב לא יחל דברו ודרשו בגמ' הוא לא יחל אבל אחרים מוחלים לו ככל היוצא מפיו יעשה ר"ל ככל היוצא מפיו כביכול מדבר אל הקב"ה כל מה שצוה ד' יעשה ואז דוקא אחרים מיחלים לו דהא זה היא הטעם של היתר נדרים יען כי הוא תחת רשות ב"ד וזהו דוקא אם יעשה רק מה שצוה ד'. וידבר משה אל ראשי המטות לבנ"י זה הדבר במדרש ילקוט מגיד שכל הנביאים התנבאו בכה רק משה התנבא בכה מוסיף עליהם שהתנבא בזה הדבר וכו' וצ"ב מה זו רבותא יותר בלשון כה או זה הדבר. ונראה עפימ"ש הרמב"ם בפ' חלק ובה' יסודי התורה פ"ז ההפרש שבין משה לשאר הנביאים שכל הנביאים אין מתנבאים בכל עת שירצו אלא כשמכוונים דעתם ומתבודדים בינם לבין קונם ומשה רבינו לא כן הי' אלא בכ"ע שיחפוץ אפילו בין אנשים הי' הנבואה שורה עליו לפיכך מתנבא בכ"ע שנאמר עמדו ואשמעה מה יצוה ד' לכם וגו' עכ"ד ובארתי דבר זה במ"ש בספר נועם מגדים פ' בהעלתך כי הענוה לפעמים באה לאדם מצד חושבו פחיחתו נגד רוממות הקב"ה אבל לא נגד אדם ומעלת משה רבינו ע"ה שחשב עצמו כאין אפי' מכל האדם וזש"ה והאיש משה עניו גם מכל האדם הי' עניו וזהו ענוה גדולה וזה הי' מעלה גדולה למשה יותר מאהרן ומרים עיי"ש, ויתבאר דברי הרמב"ם שכל הנביאים לא נתנבאו רק כשמכוונם דעתם בינם לבין קונם כמשה"כ אשכון את דכה ושפל רוח ונמצא דהענווה הוא הגורמת להשראת השכינה וע"כ לא התנבאו רק כשכוונו דעתם בינם לבין קונם בחשבם פחיתתם נגד רוממות הקב"ה ועי"ז באו למדריגת הענווה מצד חשבם מיעוט ערכם נגד גדולתו של הקב"ה וע"כ היו צריכין לכוון בדעתם מה הם לבין קונם ובזה באה עליהם שפעת א' ממעל אבל משה רבינו ע"ה אסי' בין אנשים הי' הנבואה שורה עליו לפי שגם מכל האדם חשב עצמו כאפס ואין וראוי שתשרה עליו שכינה גם בעמדו