עצי חיים על התורה רה

ודיבורו היא דבר ד' בעצמו כביכול ובזה פי' אא"ז זלה"ה ביש"מ פ' בשלח המדרש מה תצעק אלי וכו' א"ל ואתה הרם את מטך וכו' באותו שעה אמרו ד' ימלוך וכו' עיי"ש ולפי"ז י"ל דהנה פנחס ע"י שקנא לד' בדין הוא שיטול שכרו לעולם שכר נצחי כיון דע"י קנאתו הציל את כללות ישראל וצדקתי עומדת לעד ע"כ גם שכרו לא יקופח במדה שמדד וע"כ מגיע לו שכר נצחי והנה שכר נצחי לא יתכן כי אם ע"י הקב"ה כיון שמעשיו הם נצחי כמוהו וכן גם ע"י דיבורו של משה כיון ששכינה מדברת מתוך גרונו של משה ע"כ. וע"כ באה הצואה למשה לכן אמור היינו שמשה בעצמו יאמר ולא ע"י שום שליח כיון דרק באופן זה יתכן שיהי' נצחי אם משה בעצמו ידבר הוא אז יהי' לעולם, ובזה יש לפרש דברי הת"י על מ''ש הנני נותן לו את בריתי שלום ויחי לעלמא שמבשרא גאולתא בסוף יומייא היינו כיון שמשה בעצמו אמר כן לכן יחי' לעלמא לבשר הגאולה אשר תהי' במהרה בימינו וכמו דאי' במדרש דגאולות הראשונות לא הי' נצחית כיון שהי' ע"י שליח אבל גאולת אחרונה אשר ישראל נושע בד' ולכן יהי' תשועת עולמים וע"כ פנחס בא בשכרו ע"י משה המדבר ומקיים ששכינה מדברת מתוך גרונו יהי' הוא מבשר טוב לישראל במהרה תשועת עולמים אשר תהי' ג"כ ע"י הקב"ה בעצמו. אמר הנני נותן לו את בריתי שלום ובמסירה לכן לכן אמר לבנ"י אני ד' ובמדרש אמר הקב"ה בדין הוא שיטול שכרו, ונראה עפי"ד אא"ז זלה"ה בתפלה למשה עה"פ חנה מלאך ד' וגו' ותוכן הדברים דבאם עובדין רק מיראת העונש או מאהבת השכר הרי העונש והשכר ממוצע בין ית"ש ובין העובדו לכך גם השכר הוא ע"י מלאך והוא הממוצע משא"כ בעובד רק לנ"ר לפניו ית"ש בלי ממוצע א"כ השגחת הבורא עליו ג"כ בלי ממוצע והשכר בא מאת הקב"ה בעצמו כביכול עכ"ד, והנה העובד את השי"ת במסה"נ בכל לבבו ובכל נפשו ודאי דאין זה בשביל יראת העונש או אהבת השכר דהא כל אשר לו יתן בעד נפשו למות וגבי פנחס אית' בגמ' שהי' רוצי' להרגו רק שנעשה לו נסים עיי"ש וא"כ ודאי אשר פנחס הי' עובד להשי"ת לא בשביל שכר ועונש וא"כ מגיע לו שכרו מאת השי"ת בעצמו כביכול ולא ע"י ממוצע וזש"ה הכני בעצמי ולא ע"י שליח נותן לו את בריתי שלום וע"ז אמר המסורה לכן אמר לבנ"י ד' וכמו שדרשו חז"ל במקום אחר אני ד' ולא השליח משום דאם עובד השי"ת בלי ממוצע מגיע לו שכרו ג"כ בלי ממוצע, ויתבאר המדרש בדין הוא שיטול שכרו דהנה הטעם דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא כתבו המפו' כדי שלא יתן האדם עיניו בשכר מצותיו ולא יחפוץ במצוה עצמו ואם בעיניו יראה שכר טוב בעמלו בעוה"ז יהי' קשה לו לפרוש מהשכר ע"כ וכל זה בשאר בני אדם אבל פנחס אשר חרף נפשו למות והשליך עצמו מנגד אפי' על דבר שלא הי' מחיוב בה למסור נפשו י שלא הי' כוונתו בשביל אהבת השכר על כן חזר הדין שיטול שכרו בעוה"ז ולא חשיד שיעבוד על מנת לקבל פרס אפי' אם יקבל שכרו בעוה"ז ולכן בדין הוא שיטול שכרו תיכף בעוה"ז. כי צוררים הם בנכליהם אשר נכלו לכם על דבר פעור, וקשה הלשון בנכליהם אשר נכלו דהול"ל במעשיהם אשר עשו וכי לא חטאו רק במחשבה לבד, ונראה עפי"ד חז"ל בסנהדרין (דף כ"ט) מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני דאמר ר' שמלאי הרבה הי"ל לנחש לטעון ולא טען ומפני מה לא טען לו הקב"ה לפי שלא טען הוא מאי הו"ל למימר דברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין עיי"ש, והנה קשה להבין דמשמע דאי הוי טען הנחש כן הוי טענה טובה רק משום דלא ידע לטעון אנן לא טעינן לי' וקשה אמאי לא מיפטר ממילא דהא באמת לפי טענה זו פטור והא אין הקב"ה בא בטרוניא עם בריותיו ואטו משום דלא ידע לטעון יתחייב אתמהה, ונראה לתרץ עפימ"ש הסמ"ע סי' קפ"ב בפירוש דברי הגמ' דברי הרב וכו' משום שיכול המשלח לומר סברתי שלא ישמע לי לעשות ולכך אין המשלח חייב עיי"ש ולפי"ז י"ל דהא תינח באם הוא עצמו טען כן סברתי שלא ישמע לי משום הכי אין המשלח חייב אבל אם הוא לא טען א"כ אנן לא מצינן למיטען לי' כן דהא אין לומר שהמשלח סבר שלא ישמע לו דא"כ הי אומר כן ומדלא טען ש"מ שהמשלח הי' סבר שישמע לו וממילא דאנן לא