עצי חיים על התורה קסב

ולמופת כי ח"ו תמעט התורה ותרד מכבודה כי קודם שנתגלה מלכותו אשר בכל משלה רצונו ית' להסתיר לבוש הגאות אבל לעתיד לבא שיתגלה מלכותו לעין כל אזי יתלבש בלבושו ההדר לו וה' מלך גאות לבש עיי"ש באריכות, ובזה יבואר דכתב שמיטה אצל הר סיני דהא בעון שמיטה גלינו מארצינו וע"כ רומז בזה כי זכור נזכור מה שנאמר כל התורה והמצוה על הר סיני דהוא ג"כ לאות על הגלות וע"כ יש להזהר שלא ילכד ח"ו ורק לשמור ולפשות כאשר צונו השי"ת והנה אמרי' בגמ' אלמלי שמרו ישראל שני שבתות מיד הי' נגאלים שנאמר אשר ישמרו את שבתותי וגו' והביאותים אל הר קדשי הרי דע"י שמירת יום ש"ק מסוגל לנו שנגאל במהרה בימינו ועי"ז יתגדל ויתקדש שמי' רבא על ידינו כמאה"כ (יחזקאל ל"ו) ויבואו אל הגוים אשר באו שם ויחללו את שם קדשי, וזש"ה ושבתה הארץ שבת לד. לשם ד' ר"ל כדי שיתקדש השם וישארו ישראל לבטח על אדמתם עי"ז שישמרו את השמיטות וע"כ נקרא לשם ד' שלא יתחלל שם ד' ע"י גלותם בארץ לא להם כשם שנאמר בשבת בראשית דהא גם ע"י שמירת השבת נזכה להגאל במהרה ויביאינו אל הר קדשו. א"י באופן אחר קצת עפימ"ש באוה"ח פ' בראשית כי בששת ימי המעשה נברא גוף העולם ולא הי' בו כח להתקיים רק ע"י ששבת ד' ביום השביעי הקנה בו נפש למען יעמוד ימים רבים וז"ש כי ששת כלומר שיעמוד רק ששת ימים עשה ד' וגו' וביום השביעי שבת וינפש הקנה בו בחי' נפש להתקיים עדי עד עכ"ד, וכבר הבאתי דבעון השמיטות הם היו סיבת הגלות כמאה"כ אז תרצה הארץ את שבתותי' וגו', וזש"ה ושבתה הארץ ופרש"י כשם שנאמר בשבת בראשית ר"ל דבשבת בראשית מצינו דשבת הוא הנותן כח וחיל בעולם להתקיים גם לעתיד כ"כ י"ל בשבת הארץ ע"י השמיטה נותן כח בהארץ להתקיים גם לעתיד וע"כ כ הי' סיבת הגלות בעבור השמיטה דבשנה השביעית יש בו בחי' נפש לקיום הארץ עדי עד וע"כ נקרא שבת לד' כמו"ש באוה"ח שם דלכן האומר ויכולו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית כיון שהאדם ע"י מעשיו ששומר את השבת יש בו חלק במע"ב לקיימם כנ"ל וע"כ אומר ג"כ שבת לד' לשם ד' ר"ל כאלו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית. שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה ובשנה השביעית שבת שבתון יהי' לארץ וגו' והיתה שבת הארץ לכם לאכלה וגו' וקשה הא לזרע את שדהו ולאסוף התבואה בשש השנים הוא רשות ולא ציווי, גם מה הפי' שבת הארץ לכם לאכלה והלא אין חריש וקציר בשנה השביעית, ואפשר לומר עפי"מ דאמרינן בגמ' ברכות דף ל"ה ת"ר ואספת דגניך וכו' רשב"י אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה קוצר בשעת קצירה תורה מה תהא עלי' אלא בזמן שישראל אין עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמם שנאמר ואספת דגניך והקשה במהרש"א בח"א האיך מתוקם האי קרא ואספת וגו' באין עושים רצונו של מקום והא מפורש בי' והי' אם שמוע וגו' לאהבה את ד' וגו' ועלה קאי ונתתי מטר ארצכם ואספת דגניך, ותי' דודאי איירי קרא בעושין כש"מ אבל אין עושין כ"כ דאינם צדיקים גמורים דאע"ג דכתיב והי' אם שמוע וגו' לאהבה את ה"א מ"מ מדכתיב בהך פרשה בכל לבבכם ובכל נפשכם ולא כתיב ובכל מאדכם כדכ' בפ' שמע ובכל מאדך משמע דאיירי הכא באינן צדיקים במאוד היינו בממון כדאמרינן יש לך אדם שממונו חביב עליו יותר מגופו וע"כ עונשין נמי בדבר שבממון שאין מלאכתן נעשה ע"י אחרים עכ"ד עיי"ש וזה ביאור הכתוב שש שנים תזרע שדך וגו' ואספת את תבואתה ר"ל קודם שהגיע שנת השבע שנת השמטה אשר עוד לא באו בנסיון אם יוכלו לעמוד לקיים מצות ד' במאודו ג"כ לכן אינם נחשבים לצדיקים גמורים שיהא מלאכתן נעשית ע"י אחרים וע"כ ואספת את תבואתה ע"י עצמם אך אם ישבתו העם בשנה השביעית מבלי לעבוד עבודת שדה וכרם ומזה כי השליכו עצמן מרחוק בשביל אהבת השי"ת גם בממונו ומאודו ע"כ כמדתם וכמעשם ישלם ד' להם פעלו ומשכורתו ואמר הכ' ע"ז אשר שבת הארץ יהי' לכם לאכלה כי במדה שאדם מודד מודדין לו שאם יעבדו אב ד' בדבר שבממון בדין הוא שיטלו שכרן ג"כ בדבר שבממון אשר מלאכתן יהא נעשה