עצי חיים על מועדים רצב

דאם היראה הוא רק מצות אנשים מלומדה ולא בלבא תלי' הוא הוכיח הנביא את בנ"י דרק בפיו ובשפתיו יכבדו את ה' אבל העיקר לעמוד לפני ה' בוחן כליות ולבות ביראה שלימה הנמשך מהלב ולא מצית אנשים מלומדה והנה כי כן מצינו במה שעמדו המפורשים אהא דכתיב ואני אקשה את לב פרעה וכן כשהיו ישראל על הים כתיב ואני הנני מחזק את לב מצרים וקשה וכי יעוות משפט גבר להכביד לבו כדי לענשו ותי' הרמב"ן בפרשת וארא כי כאשר גברו המכות עליו ונלאה לסבול אותם רך לבו והי' נמלך לשלחם מכובד המכות לא לעשות רצון בוראו כ"א מכח ההכרח ולא בבחירתו ותשובה שע"י הכרח אינו כלום ע"כ הקשה השם את רוחו ואמץ את לבבו להעמידו על קו הבחירה אולי ישוב וישלחם מרצונו ע"י שיבחור בטוב והוא עמד ברשעו ע"כ נענש אלו תורף דברי הרמב"ן ועיי' ביש"מ פ' בא הרי דכל מה שנענש פרעה אף שרצה לשמוע בקול ה' לשלח את בני ישראל מארצו עכ"ז לא אבה ה' סלוח לו יען כי לא היתה תשובתו שלימה ממעמקי הלב כי אם בהכרח ולא בבחירתו ורצון עצמותו ויתבאר בזה דברי הכתוב וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה' במצרים וקשה ע"ז למה נענש פרעה הלא רק ה' אמץ את לבבו לרדוף אחרי בני ישראל והתירוץ ע"ז כדברי' הרמב"ן הנ"ל דמשום שלא הי' תשובתו בלב שלם רק משפה ולחוץ ולא הי' ירא את דבר ה' יראה שלימה מקרב איש ולב עמוק וע"כ לא נחשב לכלום וע"כ ויראו העם את ה' ויאמינו בה' ר"ל דהיראה לא הי' יראת מצות אנשים מלומדה רק ויאמינו ג"כ דהאמונה הוא דבר התלוי בלב ור"ל עד"ז הי' היראה באמונת הלב ג"כ ואז כשראה הנס היינו היד הגדולה והנקמה שעשה ה' במצרים עלה בלבו דייקא לומר שירה ולא די באמירה בפה כי אם רק בלב ותוכן לבות ה'

ח) אז ישיר וגו' במדרש הה"ד ואני אשיר עוזך בים שנאמר עזי וזמרת וגו' וארנן לבוקר חסדך זה בקר של מתן תורה שנאמר ויה' בבקר וגו' ויש להבין השייכות שירת הים למתן תורה עפימ"ש בייטב פנים מאמר הוד והדר אות ב' לפרש דברי המדרש מיום שנברא העולם לא הי' אדם שאמר שירה עד שבאו אלו ואמרו שירה ויש להבין הך גופי' טעמא בעי אבל ביאור הדבר מי שנותנים לו נדבה מתנת חנם צריך לתת שבח והודאה עבורו לבלי היות כפוי טובה משא"כ מי שפורעין לו מה שמגיע לי מהדין א"צ המקבל ליתן הודאה כי את שלו הוא נוטל וה"ט כי הראשונים אדם והאבות לא אמרו שירה כי נטלו בזרוע ובדין הי' שיעשה להם ניסים וא"צ להודות משא"כ כשיצאו ישראל מארץ מצרים ערום וערי' בלא מצות ומעש"ט לכן אמרו שירה שידעו שכל הנעשה להם הוא בתורת נדבה וחסד וצריכים להודות ולהלל עכ"ד עיי"ש והנה בתוסיו"ט פ"ז דברכות פי' אמאי תקנו בברכת התורה לומר ברכו את ה' ובברכת המזון תקנו לומר הלשין נברך אלקינו ולא תקנו בתרוויי' בחד נוסחא ומפרש כי המזון הדין נותן לכלכל את ברואיו ולפיכך תקנו זה השם שהוא מדת הדין והוראת אדנותו אבל התורה לא נתנה אלא בחסדו כי איזה שורת הדין הנותנות להודיע דרכיו ומשפטיו לישראל והרי לא עשה כן לכל גוי אף שהם ג"כ ברואיו ולפיכך תקנו בברכת התורה שם זה שהוא מדת הרחמים עכ"ד ועיי' מ"ש בדרושים לחנוכה ובזה יש לפרש דברי המד' שאמר דשירת הים מישך שייכו עם בקרו של מתן תורה דהא הטעם שאמרו ישראל שירה על הים מה שלא אמר שירה שום אדם עד שבאו אלו היינו טעמא כיון שלא הי' הנס עפ"י הדין רק בחסדו ית"ש וע"כ כיון שהוא מתנת חנם צריך לתת שבח והודי' ועל כן וארנן לבקר חסדך בבקרו של מתן תורה צריך ג"כ לשיר שירה לה' כיון דגם מה שהקב"ה נתן לנו את תורתו הוא ג"כ בחסדו יתברך ולא מצד הדין

ט) זה אלי' ואנוה' א' אבי וארוממנהו ופירש"י שהי' מראין אותו באצבע ה' איש מלחמה ה' שמו ופירש"י אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאובינו אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו והנראה עפי"ד הגמ' ברכות דף ל"ג גדולה דעה שניתנה בין שתי אותיות שנאמר כי א' דעות ה'